במסגרת המחויבויות שלקחתי על עצמי (חוץ מלהיות סטודנטית, בת-זוג לג' ובעלת חתול שמן, רע מזג וזללן) אני הנציגה של השכבה שלי מול האוניברסיטה. מה זה אומר? רוב הזמן כלום. ברגעים קריטיים, אני צריכה לשאת את קולו של העם (כלומר, חבורה של ילדים קונפורמיסטיים בני 20) למרומי הפרופסורה האוניברסיטאית. היום היה אחד מהרגעים הקריטיים האלה. פעמיים בשנה, בסוף כל סמסטר, נפגשים נציגי הסטודנטים עם רכז הלימודים ורכז/ת השנה, ונציגים של כל אחד מהקורסים (לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים אף לא אחד).

אז מה היה לנו היום? הרבה דברים. הפגישה ארכה כמעט שעתיים וחצי, ודיסקסנו בסך הכל 4 קורסים (קורסי בחירה ביום שני, וזה הולך להיות לא נעים. למה? כי רק אני ואנוכי נהייה שם, לבד). כמו תמיד,היו רגעים מצחיקים, מביכים ורגעים שרציתי להפוך לננסית ולהתחבא מאחורי הכסא.

כדי להכין את החומר למפגש, קבענו אסיפת סטודנטים ביום רביעי, בנסיון להוציא קצת יותר משתי דעות (הממוצע של שנים קודמות). הגיעו בערך 40-30 סטודנטים, הישג מרשים. לא אזקוף לנו את ההצלחה, אלא לאסיפה שערכו אח"כ בנושאים אחרים.

התחלנו לפי סדר ההגעה של המרצים. כמו תמיד, מ' ואני הגענו ראשונות, וכמו תמיד, שתי הנציגות האחרות הבריזו. הראשון בתור, ד', נציג רדיולוגיה. המרצה החביב עליי הסמסטר הזה. לא אלאה בפרטים (את מי מעניין באמת שהסמינרים של הקורס התנגשו בפרקטיקה אחרת?), רק אספר שעשינו לו את היום, כשנתנו לקורס שלו ציון 5 מתוך 5 בסקר שביעות רצון. מספר שתיים בתור, מחלות טפיליות, עבר גם כן די בשלום. שיעשע אותי שהמרצה סיפר שלסטודנטים, לא רק בשנה זו, סובלים מבלבול קשה לגבי ההבדלים בין פציעות (lesions) לסימפטומים, והעלה את התהייה, כיצד סטודנטים, שזו שנתם הרביעית (או יותר) בלימודי וטרינריה שוגים כך. אין לי תשובה לזה, אלא להגיד שרבים מהסטודנטים מקומם לא באוניברסיטה.

מספר שלוש ברשימה, כירורגיה כללית, צפוי היה להיות קשה. לא היו חסרות תלונות: שינויים בלוח הזמנים, מבחן מעשי לא ממש ברור ומבחן תאורטי, קצר מדי, עם ציונים לא משהו, ששונו פעמיים (אחרי שלקח חודש (!) לפרסם את תוצאותיו. בנוסף, נאמר לנו במפורש, שכל מי שקיבל ציון 6, יופיע לו ציון סופי 5 (התנהלות מוזרה בהחלט).

לטענה הראשונה, מוצדקת לכל הדזעות, המרצים פ' וא' ענו, שזו אינה אחריותם ושהם המתינו לאישור המועצה האקדמית לביצוע המעבדות. טוב ויפה. ואז נפתח דיון, שנמשך קרוב ל-20 דקות, לגבי הסיבה לעיכוב במתן האישור. מסתבר שמדי 3 שנים מתחלפים בינהם המרצים, וכל פעם מחדש משתנה תוכן הקורס. המועצה האקדמית אמרה, חלאס, תחליטו, מה שזה לא יהיה, אבל שזה יהיה קבוע (צודקים). במשך רגעים ארוכים רציתי להעלם…

כשנגמר הקטע הזה, התחילו אחרים. ד' פתח במונולוג על פחדנות ושבכל מקום אחר (פרטי) היו מעיפים אותו לשבת על לווין, עדיף קרוב לשבתאי, כי הוא לא מוכן להתפשר על הנושאים האלה. מיותר לציין, ד' לא מנתח בבית החולים אלא רק מלמד, מן הסתם בגלל שדעותיו הלא פופלריות (הוא חושב שההוראה יותר חשובה מעבודה בבית החולים) די הרחיקו אותו מהעבודה שם. הוא סיפר לי (בהזדמנות אחרת) שכמעט העיפו אותו בגלל הדרישה שלו לשינויים. הבהרנוכל מיני סוגיות (לא משנים ציון לאף אחד, אבל כל מי שהציון שלו בין 5 ל-6 יקבל 4.9, או נכשל. זכרנו להדגיש את ההיבטים החיוביים – ההתנסות בטכניקות כירורגיות בסיסיות, על אף החוסר במרצים במעבדות, והזכות שנפלה בחיקנו, לבצע עיקור בחתולה.

כשסוף-סוף סיימנו את האודיסאה הזו, הגיע תורם של מחלות מידקות. הקורס הנ"ל גבה 80% נכשלים בשנה שעברה (כך אומרת השמועה, לפחות) והשנה היו רק 20% (מכובד לכל הדעות). קשה להעביר עליהם ביקורת, כי לכל דבר (כמעט) יש להם תשובה. הקורס אכן קשה (ללמוד 40 מחלות על בוריין זה לא עניין של מה בכך) אבל זוהי מהות החומר.

בסך הכל נראה לי שהם קיבלו את ההצעות ברוח טובה. פ' (כירורגיה) ממש קרן מאושר כשאמרתי לו שהסיכומים שהיו זמינים באינטרנט היו שמישים ביותר, וד' שמח כל כך על ה-5 שלו (הערה: זו הפעם היחידה שקורס קיבל כזו הערכה חיובית). חוץ מזה, לא היו היתקלויות לא נעימות (כמו שנה שעברה), ופה ושם יצא לנו לשמוע ביקורת פנימית על האוניברסיטה (חשוב מאוד).

חומר למחשבה – קיימים מנגנונים כאלה גם באוניברסיטאות אחרות?