עוד יום ארוך. ביקורים, ועוד ישיבה, ועוד דברים קטנים לסדר.

איכשהו אני פשוט לא מצליחה להתארגן בבוקר - אתמול לא מצאתי את המשקפי שמש בשום מקום, והיום בבוקר ר', שמתארחת אצלנו עד שתמצא דירה, לא מצאה את משקפי הראיה שלה. כל זה אחרי שהיא התעוררה בשש וחצי בבוקר רק כדי לגלות שהחתול הנבזה חמק לתוך חדר השינה, כנראה כשהלכה לשירותים, והשאיר לה שתי מתנות על המיטה. איזה בוקר.

טוב, אז הגעתי מאוחר (10 דקות). בריצה, ישר נכנסתי לביקור הראשון. אז מה היה לנו היום?

• כלב קטן בן 16, עיוור וחולה סרטן. מאתמול סובל משיתוק בפלג הגוף האחורי. הגיל וההופעה מצביעים על פריצת דיסק, הגיל והמחלות לא מאפשרים לנתח. הבעלים מביאים את הקטנצ'יק, שנראה כמו גור, להמתת חסד. לא נשארתי לראות, כי ידעתי שאבכה. עוד סיבה לא להיות קלינאית.
• כלב מעורב, שאובחן כסובל ממיאסטניה גרביס מקומית באזור הגרון לאחר תקופה של שיעולים, גירוי בקנה ובגרון ודיספגיה. בניגוד למקרים אחרים של המחלה, הכלב מגיב יפה לטיפול, והגיע רק להוצאת תפרים מהצוואר, שריד מהטראקאוטומיה שעשו לו.
• אולטרסאונד ואקו לב לאיקה, הזאבה מאתמול. הרגל השניה התחילה להתנפח, וחושדים שיש לה גידול שמפריע לניקוז הוורידי ברגליים הקדמיות. נראה גוש בבית החזה, בצד ימין. הכלבה הזו פשוט בובה, שכבה יותר משעה בשקט בשקט, בלי להתלונן בכלל.
• מעקב ליישמניה לדוברמן בן 11.

היו עוד כמה מקרים קטנים, אבל לא עקבתי אחריהם לעומק, היינו יותר משעה באולטרסאונד עם איקה. אחרי ארוחת צהריים זריזה (פחות מחצי שעה), עוד ישיבת הערכה, מזל שזו האחרונה.

סיכום דברים זריז - מעט מדי נקודות זכות לקורסי הבחירה שעוסקים בקליניקה, יותר מדי לקורסים שעוסקים בחיות גדולות. הביקוש לקורסים מהסוג השני הולך ויורד עם השנים, בעוד הביקוש לקורסים מהסוג הראשון ממשיך לעלות.

ואחרי כל זה, ללכת להבהיר את הבעיות עם הציונים בקורס אחד, עקב טעויות של המזכירות, ולדבר עם מרצה אחר על ההרצאה הצפויה בקונגרס להיסטוריה וטרינרית… אני גמורה. יותר מדי ליום אחד. מחר אני מקווה שיהייה קצת יותר רגוע. לפחות אין לי אף ישיבה.

יום טוב,

CrazyVet

אם אתמול היה משעמם, היום היה פשוט מת. כמו אתמול, ראינו איזה שלושה כלבים עם לישמניה, כולם במצב די ירוד, ושלושה או ארבעה כלבים שהגיעו לחיסון. אולי השבוע הזה כל כך יבש כי עכשיו כולם בחופש.

סיימנו לקראת שתיים, והלכתי לחטוף סנדוויץ' זריז לפני ישיבת ההערכה, שנקבעה לשלוש. המשוגעת לא יכלה להגיע, אבל מ', נציגת הקבוצה השנייה הגיעה. אין לי בעיה לומר את כל מה שאני חושבת, אבל אני מרגישה יותר בנוח כשיש עוד מישהו יחד אתי.

אז על מה דיברנו - על הבחינה האיומה בכירורגיה, ועל המודול שכולל משמרת של 36 שעות ברצף. ועל הציונים והממוצעים שירדו אחרי שעברו לשיטת ניקוד מספרית לפני שלוש שנים, במקום שיטה של 1-4*. ועל המודולים והבעייתיות בלוחות הזמנים ועל עוד הרבה דברים שאני כבר לא ממש זוכרת. הישיבה הייתה די רגועה, בלי יותר מדי אירועים מיוחדים, וטוב שכך.

אני מאוד מעריכה את הישיבות האלה, וחושבת שהן מאוד חשובות לשיפור תהליכים באוניברסיטה. תמיד עצוב לי לשמוע מהסטודנטים, שתמיד מקטרים, שאין טעם לנסות לשנות ושהדברים תמיד היו כפי שהם, ותמיד יהיו כך.

* 1- עובר, 2- טוב, 3- מעולה, 4- מצטיין.

אתמול היתה לנו (מ', המשוגעת ואני) עוד ישיבה עם רכז המסלול (אחראי על כל 5 שנות הלימודים, בנוסף יש רכז/ת שנה) בנושא המודולים. ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו על מה לא בסדר, ומה כן.

אין לי כח וגם לא סבלנות לפרט את רשימת הבעיות בפעילות שאנחנו מבצעים בבית החולים, כי נראה לי שחבל קצת על הזמן. אפשר פשוט לסכם אותן במשפט אחד בערך - הכל מתחיל ונגמר בארגון גרוע ואנשים בלי רצון טוב (ויותר מדי אגו). גם המסקנה שהדברים לא ישתנו בזמן הקרוב, או כמו שאמרתי - אני לא אזכה לראות את זה - לא ממש מעודדת.

יחד עם זאת, יצאתי מהישיבה מאוד מעודדת. לא בגלל שחשבתי שיצא איזשהו שינוי כתוצאה מהישיבה, אלא בגלל שבכל זאת מאוד משחרר לדבר על הדברים שמציקים ולא יוצאים החוצה, על כל התסכולים וההרגשה שהסטודנטים (כלומר אנחנו) עובדים שחורים שחוסכים כסף לבית החולים (מחשבה מקוממת במיוחד כשיודעים כמה כסף הם עושים ושאו-טו-טו מפריטים את המקום).

דיברנו גם קצת על ההפרטה, ושהסטודנטים כן מעוניינים לדעת מה קורה שם. אני הבהרתי את דעותיי בנושא - שמן הסתם לא עומדות בקנה אחד יחד עם דעותיהם של בעלי ההחלטה באוניברסיטה.

כדי לסיים את היום בטעם טוב, המשוגעת ואני הלכנו לשתות קפה במקום החביב עלינו. כנראה שדיברנו בעיקר על שטויות, כי אני לא מצליחה לזכור שום נושא שיחה בעל משמעות כרגע.

במסגרת המחויבויות שלקחתי על עצמי (חוץ מלהיות סטודנטית, בת-זוג לג' ובעלת חתול שמן, רע מזג וזללן) אני הנציגה של השכבה שלי מול האוניברסיטה. מה זה אומר? רוב הזמן כלום. ברגעים קריטיים, אני צריכה לשאת את קולו של העם (כלומר, חבורה של ילדים קונפורמיסטיים בני 20) למרומי הפרופסורה האוניברסיטאית. היום היה אחד מהרגעים הקריטיים האלה. פעמיים בשנה, בסוף כל סמסטר, נפגשים נציגי הסטודנטים עם רכז הלימודים ורכז/ת השנה, ונציגים של כל אחד מהקורסים (לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים אף לא אחד).

אז מה היה לנו היום? הרבה דברים. הפגישה ארכה כמעט שעתיים וחצי, ודיסקסנו בסך הכל 4 קורסים (קורסי בחירה ביום שני, וזה הולך להיות לא נעים. למה? כי רק אני ואנוכי נהייה שם, לבד). כמו תמיד,היו רגעים מצחיקים, מביכים ורגעים שרציתי להפוך לננסית ולהתחבא מאחורי הכסא.

כדי להכין את החומר למפגש, קבענו אסיפת סטודנטים ביום רביעי, בנסיון להוציא קצת יותר משתי דעות (הממוצע של שנים קודמות). הגיעו בערך 40-30 סטודנטים, הישג מרשים. לא אזקוף לנו את ההצלחה, אלא לאסיפה שערכו אח"כ בנושאים אחרים.

התחלנו לפי סדר ההגעה של המרצים. כמו תמיד, מ' ואני הגענו ראשונות, וכמו תמיד, שתי הנציגות האחרות הבריזו. הראשון בתור, ד', נציג רדיולוגיה. המרצה החביב עליי הסמסטר הזה. לא אלאה בפרטים (את מי מעניין באמת שהסמינרים של הקורס התנגשו בפרקטיקה אחרת?), רק אספר שעשינו לו את היום, כשנתנו לקורס שלו ציון 5 מתוך 5 בסקר שביעות רצון. מספר שתיים בתור, מחלות טפיליות, עבר גם כן די בשלום. שיעשע אותי שהמרצה סיפר שלסטודנטים, לא רק בשנה זו, סובלים מבלבול קשה לגבי ההבדלים בין פציעות (lesions) לסימפטומים, והעלה את התהייה, כיצד סטודנטים, שזו שנתם הרביעית (או יותר) בלימודי וטרינריה שוגים כך. אין לי תשובה לזה, אלא להגיד שרבים מהסטודנטים מקומם לא באוניברסיטה.

מספר שלוש ברשימה, כירורגיה כללית, צפוי היה להיות קשה. לא היו חסרות תלונות: שינויים בלוח הזמנים, מבחן מעשי לא ממש ברור ומבחן תאורטי, קצר מדי, עם ציונים לא משהו, ששונו פעמיים (אחרי שלקח חודש (!) לפרסם את תוצאותיו. בנוסף, נאמר לנו במפורש, שכל מי שקיבל ציון 6, יופיע לו ציון סופי 5 (התנהלות מוזרה בהחלט).

לטענה הראשונה, מוצדקת לכל הדזעות, המרצים פ' וא' ענו, שזו אינה אחריותם ושהם המתינו לאישור המועצה האקדמית לביצוע המעבדות. טוב ויפה. ואז נפתח דיון, שנמשך קרוב ל-20 דקות, לגבי הסיבה לעיכוב במתן האישור. מסתבר שמדי 3 שנים מתחלפים בינהם המרצים, וכל פעם מחדש משתנה תוכן הקורס. המועצה האקדמית אמרה, חלאס, תחליטו, מה שזה לא יהיה, אבל שזה יהיה קבוע (צודקים). במשך רגעים ארוכים רציתי להעלם…

כשנגמר הקטע הזה, התחילו אחרים. ד' פתח במונולוג על פחדנות ושבכל מקום אחר (פרטי) היו מעיפים אותו לשבת על לווין, עדיף קרוב לשבתאי, כי הוא לא מוכן להתפשר על הנושאים האלה. מיותר לציין, ד' לא מנתח בבית החולים אלא רק מלמד, מן הסתם בגלל שדעותיו הלא פופלריות (הוא חושב שההוראה יותר חשובה מעבודה בבית החולים) די הרחיקו אותו מהעבודה שם. הוא סיפר לי (בהזדמנות אחרת) שכמעט העיפו אותו בגלל הדרישה שלו לשינויים. הבהרנוכל מיני סוגיות (לא משנים ציון לאף אחד, אבל כל מי שהציון שלו בין 5 ל-6 יקבל 4.9, או נכשל. זכרנו להדגיש את ההיבטים החיוביים - ההתנסות בטכניקות כירורגיות בסיסיות, על אף החוסר במרצים במעבדות, והזכות שנפלה בחיקנו, לבצע עיקור בחתולה.

כשסוף-סוף סיימנו את האודיסאה הזו, הגיע תורם של מחלות מידקות. הקורס הנ"ל גבה 80% נכשלים בשנה שעברה (כך אומרת השמועה, לפחות) והשנה היו רק 20% (מכובד לכל הדעות). קשה להעביר עליהם ביקורת, כי לכל דבר (כמעט) יש להם תשובה. הקורס אכן קשה (ללמוד 40 מחלות על בוריין זה לא עניין של מה בכך) אבל זוהי מהות החומר.

בסך הכל נראה לי שהם קיבלו את ההצעות ברוח טובה. פ' (כירורגיה) ממש קרן מאושר כשאמרתי לו שהסיכומים שהיו זמינים באינטרנט היו שמישים ביותר, וד' שמח כל כך על ה-5 שלו (הערה: זו הפעם היחידה שקורס קיבל כזו הערכה חיובית). חוץ מזה, לא היו היתקלויות לא נעימות (כמו שנה שעברה), ופה ושם יצא לנו לשמוע ביקורת פנימית על האוניברסיטה (חשוב מאוד).

חומר למחשבה - קיימים מנגנונים כאלה גם באוניברסיטאות אחרות?