יש משהו מיוחד בבתי קולנוע ישנים, ואלה שבהן הוקרנו סרטי ראינוע, אפילו יותר. הבניה שונה, והמרחב אחר. הקולנוע בו הוקרן הסרט הערב, בבילון, תוכנן ונבנה בין השנים 1927-1929, ונחנך בשנת 1929 כאולם ראינוע. ההיסטוריה של המקום ארוכה ומורגשת. כיום הקולנוע משמש מרכז תרבותי, בו מוקרנים סרטים מכל העולם (עכשיו, לדוגמא, יש פסטיבל סרטים אסטוניים). מעניין.

הסרט שהוקרן הערב היה העולם האבוד – עיבוד ראינוע לספרו של ארתור קונן דויל. הספר זכה עיבודים נוספים במשך השנים, כך שמעניין לראות את אחת האינטרפרטציות המוקדמות יותר. את הסרט ליוו נגנים וזמרת, כשהזמרת משתמשת בקולה כבכלי נגינה.

לעומת הסרטים המודרנים, שמתמחים בהצפה של גירויים, הסרטים האילמים נראים פשטניים ופרימיטיביים. אפילו כשמודעים לעובדה שאי אפשר להשוות סרט שכזה לשום דבר שאנחנו רגילים אליו, קשה שלא להשוות. באופן מפתיע, מסתבר שאפשר להביע לא מעט בכל כך מעט מילים על רקע מסך שחור. האפקטים פרימטיביים עד כדי גיחוך ומספקים חלק נכבד מהצחקוקים בסרט, ולפרקים הבעות הפנים המוקצנות של השחקנים משעשעות לפחות כמו האפקטים. אלמלא המוזיקה, הסרט היה אכזבה גדולה. אבל המוזיקה, המוזיקה… תענוג. המוזיקה עושה את כל ההבדל. המוזיקה מותאמת כל כך יפה לסרט, ומפצה על כל החסרים. הייתי שמחה לראות עוד כמה סרטים אילמים, זו חוויה נהדרת, שאני שמחה שיצא לי לחוות.

זהו, נגמר. סיימנו ללמוד, קיבלנו תעודות. המורה שלי התעקשה שנעיין בבחינות שעשינו ביום שישי, בניגוד למדיניות המכון, כדי שנדע במה שגינו. היא הייתה בהלם מהציון שלי – 41 מתוך 50, יותר גבוה מחלק מהתלמידים האחרים בקורס, שהתחילו חודש לפניי. היא המליצה לי להמשיך בשיעורים פרטיים, כדי לנצל את מלוא היכולת שלי ללמוד שפות, ולהתקדם במהירות שמתאימה לי. אני מניחה שהיא צודקת, כי בקבוצה אני בדרך כלל משתעממת (הפעם לא כל כך, כי הרמה הייתה גבוהה מהרמה שלי).

אחרי השיעור הלכנו לאכול סושי, כולם ביחד, עם המורות. הבחירה בסושי איננה מקרית, לאור העובדה שאחת המורות, היידי, השתמשה בסושי כמוטיב חוזר בדוגמאות שלה, שהפכו לבדיחה פנימית בינה לבין היפני בקבוצה. כשהיא שאלה אותו אם הסושי טוב, הוא אמר "בסדר", כלומר ביפנית מעשית "לא ממש".

אני יושבת עכשיו כמה דקות בספרייה, להתעדכן קצת ולענות על כמה מיילים, לפני שאני חוזרת לדירה. בערב אני הולכת לראות סרט אילם מלווה במוזיקה עם י', בקולנוע סינמטקי משהו בכיכר רוזה לוקסמבורג. חוויה, לא?

כבר כמה ימים שאני זוממת לגרור את החברים ללימודים לאכול חומוס, אחרי שנזכרתי שבבלוג החומוס הופיעה המלצה על חומוס לבנוני בברלין. עוד בשבוע שעבר מצאתי את השם והכתובת (המשוערת), והעלתי את הרעיון לפני החבר'ה. סיכמנו על היום – ובאמת עשינו את זה. ידעתי שצריך לרדת בהרמנפלאץ, ושסוננאלה מתחילה בכיכר, כך שלמרות שחסר לנו המספר, נמצא את המקום בסופו של דבר. ואכן, מצאנו אותו, בין חנויות לבנוניות-פלשתינאיות לרוב. לא הרגשתי מאוימת, אבל יש משהו באווירה שלא היה מנעים לי את השהייה, אלמלא הייתי מלווה בשלושה זרים נוספים.

אז קודם כל, שתדעו, החומוסיה נמצאת בסוננאלה 56. וחוצמזה, החומוס באמת נהדר, והפטה עוד יותר. זכרתי את ההמלצה, ואפילו שלא ידעתי במה מדובר, לא התחרטנו. ישבנו במקום, שנראה כמו חומוסייה אמיתית – שולחנות פורמייקה והרבה מקומיים – ספרדי, אקווטוריאנית, קוריאני וישראלית. הזמנתי בשביל כולם, בגרמנית אמנם, אבל בהגייה שבוודאי מתעלה על ההגיה הגרמנית של שמות כמו "מסאבחה". אני תוהה אם הם יכלו לנחש את מוצאי.

כדי להציג לחבר'ה את מלוא קשת הגוונים של החומוס, הזמנו חומוס, מסאבחה, חומוס-פול ופטה. למרות שהיינו ארבעה, לא הצלחנו לגמור את כל האוכל. טוב, הם לא באמת יודעים לאכול חומוס. היה משעשע למדיי להציץ בפניהם של אנשים באוכלם את מנת החומוס (האמיתית) הראשונה בחייהם. ניסיתי להציץ, אבל הייתי עסוקה למדי בלהתענג על חומוס טוב מחוץ לבית – תענוג שלא זכיתי לחוות מאז הביקור האחרון בארץ, לפני 15 חודשים.

אחרי שסיימנו לאכול, התחלתי לחשוב על התוכניות לאחר-הצהריים. לא רציתי לחזור לדירה, כי ידעתי שאחרי חומוס שכזה, אני ארצה לישון ואבזבז את השמש הנפלאה שזורחת בחוץ. מכיוון שלא היו לי תוכניות ספציפיות, הצטרפתי לג'ני, שרצתה לבקר באיזו סוכנות של פרארי ובאצטדיון האולימפי. למרות שזו לא נשמעה לי תוכנית מרתקת במיוחד, הצטרפתי כי לא היתה לי אנרגיה לחשוב על תוכנית חלופית. גם הוואן הצטרף אלינו, כנראה מאותה הסיבה.

התחלנו בדרכנו לכיוון הסוכנות. כשהגענו, התברר לנו שהסוכנות היא חלק קטן ביותר ממתחם של חברה שמתמחה במכוניות ישנות, להשכרה* או למכירה. ג'ני התאכזבה לגלות שבסוכנות אסור לצלם, כך שהיא הצטלמה "רק" ליד הפרארי הישנות יותר. אני הסתפקתי בלצלם את הדגמים היותר-מעניינים שראיתי. עדיין, אחרי שניפיתי את כל התמונות שלא אהבתי, נשארתי עם די הרבה.

הוואן החליט לנטוש אותנו, ואנחנו המשכנו לכיוון האצטדיון. לא תכננתי לבקר באטצדיון, אבל בכל זאת יש לו היסטוריה – הוקם על ידי המשופם ונהרס במלחמה, וכו'. מה שכן, לא ממש התחשק לנו לשלם שלושה יורו (עם הנחת סטודנט) בשביל להיכנס לאצטדיון עצמו. כך שלקחנו את עצמנו, והתחלנו לחזור לכיוון העיר.

החלטתי לרדת בפרידריכשטרסה, לחפש ספר של עמוס עוז, מתנה לי'. הוא לוקח כל כך ברצינות את ה"חינוך" הגרמני שלי, ומביע כל כך הרבה עניין בהיסטוריה של היהדות בגרמניה ומחוצה לה, שנראה לי שהוא יהנה לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך". ספרים של סופרים אחרים לא מצאתי, כך שלא הייתה לי כל כך הרבה בחירה בכל מקרה.

זהו זה, להיום. אמנם אין שיעורים – מחר היום האחרון בקורס – אבל בכל זאת כדאי אולי להכין ארוחת ערב ולסיים את ה-**Garter Stitch Mitts שלי (טוב, לפחות את הראשונה מהשתיים).

*כי חייבים, פשוט חייבים, להגיע לחתונה עם רולס רויס, לא?
**איך קוראים ל-Mitt בעברית? יש לזה שם?

היום פגשתי את י', והלכנו ביחד למוזיאון. כדי להמשיך עם המוטיב הגרמני, הלכנו לראות תערוכה של יוזף ביויס (Joseph Beuys) במוזיאון המבורגר באנהוף (Hamburger Bahnhof). בלי להלאות יותר מדי בפרטים מהביוגרפיה שלו, ביויס היה אמן שנוי במחלוקת, שבין היתר קידם באמצעות האמנות שיצר את האג'נדה הפוליטית שלו.

את החלל הגדול של תחנת הרכבת לשעבר מילאו הפסלים, על הקירות תלוים ציורים ורישומים, במעברים ויטרינות עם ספרים. אחת היצירות המרכזיות, שתפסה מקום של כבוד במרכז החלל, נראתה כערימת ענק של צואה. יצירה אחרת נראתה כמו הסדנא של אבא שלי כשהוא עובד – ברגים, צינורות ופחיות צבע. כמו בכל תערוכה של אמנות מודרנית (כמעט), מהר מאוד העיניים שלי נדדו לכיוון חלל התצוגה ונטשו את היצירות עצמן. קשה לי מאוד להתחבר לאמנות שנראת כמו ערמה של חפצים (במקרה הטוב) או הפרשות. אולי לאמן ההפרשות מביעות משהו (על מה בדיוק?), אבל מבחינתי חרא הוא רק חרא. כנראה שמגיעים להשקפת העולם הזו אחרי שמנקים הרבה שלשול (וקיא) מכלובים ורצפות.

בחלל צדדי הוצגה תערוכה של אנדי וורהול. חלק מהיצירות מוכרות, וחלק לא הכרתי. הנושא של התערוכה – סלבריטיס – לא נראה אנכרוניסטי כלל, אלא להיפך, אולי אפילו יותר אקטואלי מהתקופה בה נוצרו העבודות במקור. אהבתי את הציטוטים של וורהול על הקירות, הם נשמעים נכונים ומדויקים גם אחרי כל כך הרבה שנים.

בנוסף לתערוכות המתחלפות, ראינו גם את התצוגה הקבועה. חלקים ממנה, אפילו יותר מהתערוכה של ביויס, חיזקו את הדעה שלי על אמנות מודרנית. כל פעם מחדש אני מנסה, אבל אני לא ממש מצליחה להבין, ובטח לא להרגיש שום דבר כשאני רואה קנווס צבוע ירוק (טוב, עם קצת טקטורה) שקוראים לו באיזה שם פלצני.

כשנמאס לנו מהמסדרון עם קנווסים צבעוניים, החלטנו לחפש מקום לארוחת בוקר (מאוחרת) והתחלנו ללכת. ואחרי תדלוק שכזה, יכולנו להמשיך בטיול רגלי, בכיוון קרויצברג.

נחמד לי מאוד לנהל שיחות בגרמנית שלא לפי נושא שיעור כלשהו, אפילו אם אני עדיין מרגישה מוגבלת כמו ילדה קטנה, במקרה הטוב. י' טוען שאני לא כזו גרועה כמו שאני חושבת, אבל בהיותי כפי שאני, משגע אותי חוסר היכולת להתבטא בדיוק ובשנינות החביבים עליי. אולי זה יותר טוב, אי אפשר להיות ציניים כשמדברים ככה.

יש סיבה שאני לא אוהבת בירה. מעבר לטעם. היא נכלולית ומטעה. נדמה לך שאת בסדר, ובבוקר, ההאנגאובר תופס אותך ומחזיר אותך למציאות. אני מעריכה שאתנזר מבירה, בערך עד מחר. אחרי הכל, זו גרמניה. אי אפשר לא לשתות בירה, היא יותר זולה ממים מינרלים.

מאחר וזו השבת האחרונה שלי (לפני החזרה בשבת הבאה), ויתרתי על הנסיעה להמבורג עם החבר'ה מהלימודים. העדפתי להישאר בעיר, ולטייל קצת. זו הייתה בחירה נבונה, בהתחשב בכמות הכדוריות האדומות שצפות לי בבירה. לכן, למרות המצב רוח שיכול לגרום לשרק להיראות עליץ וכאב הראש הפועם, החלטתי לבקר במקום היחידי בו אפשר להנות בלי להתאמץ במיוחד, באוויר הפתוח… כמובן, הגן הבוטני.

תפסתי יום מעולה לגן-בוטני – שמיים כחולים, בלי גשם, קצת קריר, אבל לא נורא. הגן עצמו ענק, ועכשיו חלקו עומד בשלכת ומספק המון הזדמנויות לצילום של עלים מצהיבים. בצדו האחד של הגן השקט אינו אופטימלי (כביש גדול), אבל בסך הכל, לא חסרות פינות שקטות לטיפוח שיחות אחד-על-אחד עם ההאנגאובר.

כשהקור גבר על היופי, נכנסתי לחממות. החממה הראשונה שראיתי הכילה צמחים מאגן הים התיכון, כלומר ממצריים עד איטליה (בערך). לרגע, הרגשתי בבית – חם, ויש הרבה קוצים. המשכתי לכיוון הטרופיים, אבל גיליתי שהחממה המרכזית, שהיא מהחממות הגדולות בעולם, סגורה לשיפוצים עד 2009, ורק החממות הקטנות סביב עדיין פתוחות. לא נורא, נצטרך לחזור. בכל מקרה החממות הן לא כוס התה שלי, זה הרי מוזר בכל מקרה לראות צמחים כאלה מחוץ לבית הגידול שלהם, ועוד יותר מוזר לעבור בין חממה אחת, טרופית ולחה, לאחרת יבשה, וממנה לאחת צוננת אך לחה במיוחד.

כשהשמש התכסתה לקראת הלילה (בארבע אחרי הצהריים, אולי זו השלאפשטונדה בכלל?), החלטתי להתחיל לחזור לכיוון המרכז. היה לי קר, ורציתי להתארגן לשנת לילה מוקדמת. סופר, וחזרה לדירה. ועכשיו, ארוחת ערב ותכף לישון.

למרות הגשם בבוקר, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע עם החברים ללימודים לוואנזה. הם, כמובן, לא תיארו לעצמם שאנסה לגרור אותם לבית ועידת ואנזה, לא האטרקציה הרגילה של האגם. מצד שני, עיקר המשיכה של האגם היא בקיץ, כשחם וכיף להשתכשך במים.

היה לי מוזר לבקר שם. החברה היתה מוזרה (אקוואטוריאנית, ארגנטינאית, שוויצרית וקוריאני), העובדה שהכל כתוב בגרמנית, אנגלית ועברית עילגת היתה לי מוזרה. אבל הכי הקשה עליי היופי של המקום. לא הצלחתי להשתחרר מהידיעה שבית הקירות של הבית היפיפה הזה, ישבו חלאות אדם שדיסקסו והחליטו על הרג שיטתי כמו שאני מתדיינת על סוגי צמר.

המוזיאון עצמו לא חידש לי הרבה, למרות שדווקא החלק המעניין ביותר – והכי רלוונטי – ועידת ואנזה עצמה – היה סגור. אבל עד אז בכל מקרה כבר הייתי די רוויה ולא יכולתי להמשיך לקרוא את הטקסטים. הם באמת לא חידשו הרבה, ובטח לא השתוו לימי שואה או לביקור במחנות עצמם (למרות שאני ביקרתי רק בדכאו ומאטהאוזן, על סאקסנהאוזן ויתרתי הפעם), ובכל זאת, מתישהו פקעה בי היכולת לספוג.

אחד החלקים שאהבתי, היה החדר האחרון, שאת כותרתו אני לא זוכרת. על הקירות תלויים משפטים מפי ניצולים, ובני דור שני – לניצולים ולנאצים, באנגלית ובגרמנית. עניין אותי במיוחד להציץ, גם אם להרף עין, לעולמם של הבנים של-, אבל הכי שיעשע אותי המשפט של יעקב גלעד (בתרגום חופשי): כשהייתי מקבל ציונים גרועים, אמא שלי הייתה אומרת "לא שרדתי את אושוויץ כדי לחוות את זה". ניסיתי להסביר את הקונטקסט, ואת הסיבה לצחוק הבלתי נשלט שתקף אותי, אבל ללא הצלחה. כנראה שצריך לחוות אמא פולניה (אפילו אם היא לא שלך) כדי להבין את זה.

אני הולכת להתארגן, קבעתי עם י' שיעור על בירה בשמונה.

הגשם כמעט סגר אותי בבית, אבל אזרתי כוחות, התגברתי על העצלות והלכתי למוזיאון. ואז גיליתי שהמוזיאון שרציתי לראות, הפרגמון, סגור עד יום שני. אבל אם אני כבר מחוץ לבית, לא אחזור בידיים ריקות. אז שיניתי כיוון, ונכנסתי לנציונל גלרי, שמסתבר שהכניסה אינה חופשית בימי חמישי. באסה. אבל גם כניסה בארבעה יורו (לסטודנטים) לא תעצור אותי. במיוחד אחרי שיצאתי מהבית בגשם.

ניסיתי, באמת התאמצתי. אבל אחרי ביקור, גם אם קצר, בנציונלגלרי, הגעתי למסקנה שאני לא ממש מתחברת לאמנות הגרמנית. בחנתי כמה סגנונות שונים – פורטרטים, ציורים אפלים שמתארים סצנות מוות, וגם ציורים שמתארים רגעים היסטוריים. אבל כל אלה, אפילו המרשימים שבהם, לא מצליחים לרגש אותי כמו שושנת-מים אחת של מונה. אני חושבת שהציור שהכי אהבתי במוזיאון הוא ציור של מאנה. מצד שני, גם אמנות מודרנית לא ממש עושה לי את זה. כנראה שאלה בעיקר שושנות המים בשבילי.

ההתרשמות הכללית שלי מהמוזיאון היא של קדרות, אפלה, אופל… צבעים כהים, קודרים, שהולמים כנראה את מזג האוויר, במיוחד היום. היצירות שהכי אהבתי הן אלה שמתארות את ברלין בתקופות אחרות – את שדרת אונטר-דן-לינדן לדוגמא, והשרטוטים והסקיצות של שינקל, הארכיטקט שאחראי לחלק מהמבנים המפורסמים של העיר. רואים שלבן-אדם הייתה אובססיה לקתדראלות. גרם לי לחשוב על הספר Pillars of the Earth, שסיימתי סופסוף קצת לפני שנסעתי. רק אני לא מתרגשת מכנסיות ענק ?

בכל מקרה, אין לי הרבה תובנות היום. בעיקר עייפות מצטברת, ותחושה דיכאונית קמעה, תוצר של התבוננות ביותר מדי ציורים אפלוליים. לילה טוב, בתקווה להעביר אותו ללא סיוטים…

מחר הזוגי חוזר לבארסה, כך שרצינו יום אחרון כיפי. התמזל מזלנו ומזג האוויר היה משובח ביותר, כך שוויתרנו על הרעיון לבקר במוזיאון היהודי לטובת טיול תיירותי במיוחד בעיר, ולסמן וי תוך כדי על מקומות כמו הרייכסטג והמלאך הברלינאי.

אחרי קפה ומשהו לידו בבית הקפה שהתחבב עלינו (עם קפוצ'ינו משובח פלוס שיבולת לקישוט), התחלנו ללכת ברגל לכיוון פרידריכשטסה ואונטר דן לינדן, תוך הקפדה לעבור בחנות של לינדט בתחנת הרכבת הגדולה. בדרך נכנסנו לתערוכה קונספטואלית של פז'ו. היה משעשע למדי, אפילו אם רוב הרכבים נראו שימושיים בערך כמו ליפסטיק בצבע ירוק פלואורסנטי (וגם באותו צבע). התיאוריה של הזוגי, שישראלים בברלין מתורבתים יותר מהמבקרים בבארסה נסדקה כששמענו פרחה צועקת לחברתה, מה זה החרטא הזה? לא שוות כלום הגרוטאות האלה. כנראה שהישראלי המכוער מצליח להגיע גם ליעדים כביכול קצת יותר יקרים (כי בארסה יקרה הרבה יותר, במצטבר).

משם יצאנו והמשכנו לכיוון מערב, לחצות את כיכר פאריס ואת ברנדנבורגר טור. היה נחמד לראות שוב את השער, הפעם ללא שלטים של קוקה קולה ואינסוף אנשים. אחרי שחצינו את השער, הקפנו את הרייכסטג, בנסיון למצוא את הכניסה. לאכזבתנו (המועטה) הכיפה הייתה סגורה לרגל שיפוצים, כך שהחלטנו להמשיך בדרכנו לכיוון הפארק. הדשא פיתה אותנו והחלטנו לעצור להפסקה קטנה של שוקולד ומים, עם שמש מלטפת ונוף למעונות של אנגלה.

קצת לפני הפארק הופתענו למצוא את רחוב יצחק רבין (יש כמה תמונות, אפילו). נראה לי שפה מכבדים אותו יותר. התחלנו לטייל בפארק, עד שהגענו למלאך המפורסם. משם הלכנו לכיוון הבלוו, טירה בארוקית משהו שאפשר להציץ עליה רק מבחוץ. אי אפשר לומר שהיה שווה במיוחד, יפה, ולא יותר.

כשכבר שבענו מירוק וצהוב של שלכת, החלטנו ללכת לכיוון פוטסדאמר פלאץ. הזוגי רצה לראות את מרכז סוני, שהיה בבנייה כשהוא ביקר בעיר 8 שנים קודם לכן. באופן מפתיע, הבניין מרשים הרבה פחות ביום, כנראה התאורה הלילית מחמיאה במיוחד. מיצינו, והמשכנו ללכת. החלטנו לחפש את המוזיאון היהודי, אפילו אם רק כדי להציץ עליו מבחוץ. קצת הסתבכנו עם המפה הקלוקלת שחסרה שמות רחובות, ועם השלטים שנעלמו לנו בשלב מסוים. אבל אחרי התברברויות שמביכות אותי במיוחד כיוצאת חוגי סיור, בסוף מצאנו את המוזיאון. הקפנו אותו, והמשכנו הלאה. בצד השני של המוזיאון, כמה עשרות מטרים הצידה, מצאנו שטח פתוח עם סוסים וכבשים. משהו מוזר ביותר, למרות שאלה לא היו הסוסים הראשונים שמצאנו במרכז העיר – גם ליד הדירה שלי הייתה מעין חווה אלטרנטיבית שכזו. מוזר למדיי, בהתחשב במיקום המרכזי בעיר גדולה שכזו, אולי אלה שיירים של מזרח העיר?

שלפנו (שוב) את המפה וניסינו לאתר את המסלול האופטימלי לכיוון הדירה. אחרי סחינה קצרה של המפה, הגענו למסקנה שלהגיע למטרו הקרוב ייקח לנו בערך אותו הדבר כמו ללכת ברגל, אז התחלנו ללכת (עם פשרה לעצור בבאר הראשון שנמצא, כי הייתי חייבת שירותים בדחיפות). כל המקומות שמצאנו בדרך היו נטולי שירותים (מאפיות וכאלה), וכשסופסוף מצאנו מקום, הסתבר שהוא ספרדי. כך שוויתרנו על הרעיון לכרסם שם משהו, והחלטנו במקום זה להסתפק בבירה. נכון, הבחורים היו מאוד נחמדים ושמחו לדבר איתנו ספרדית (שניהם היו קנריים), אבל אני בטוחה שהטאפאס בבארסה יותר טובים, אפילו אם אולי יותר יקרים…

כשיצאנו קצת איבדנו את האוריינטציה, כי יצאנו מעברו השני של הבלוק, אבל מצאנו את דרכנו חזרה בסופו של דבר. כדי לסיים את היום האחרון, הזוגי הרגיש צורך בלתי מוסבר לסמן וי גם על הדונר, אז מצאנו דוכן בשבילו. לא התלהבתי, אבל הוא היה מרוצה, כך נראה. עכשיו, שיעורים ולישון. מחר צפוי יום קשה.

כיף לשוטט במקום חדש ולגלות פינות חמד, אבל סיור בחברת תושב המקום הרבה יותר מעניין. לשמחתי י', המורה הפרטי משבוע שעבר, הסכים לפגוש אותנו לסיור בעיר. נפגשנו באלכסנדרפלאץ והתחלנו ללכת, אולם מהר מאוד המחשבה הראשונית, לטייל במרכז, הוחלפה בסיור בירה בפרנצלאואר ברג.

את הבירה הראשונה שתינו בבאר קטן שנקרא "מקום" בכיכר שליד Zionskirche. המקום מקושט בפריטים יהודיים שנמצאו בקרבת מקום (לא הצלחתי להבין בדיוק), כולל מנורה. הזוגי ואני תהינו אם הבחירה במקום הספציפי הזה הייתה מכוונת, אבל הבירה הייתה בסדר ולא המשכנו להפוך בסוגייה.

משם המשכנו בטיול ברחובות השכונה, כשי' מסביר על קורות העיר לפני ואחרי נפילת החומה, ועל זווית הראיה שלו כיוצא מזרח גרמניה לשעבר. בקולטורבראואריי (Kulturbrauerei), מבשלת בירה שהוסבה למרכז תרבות – אולם לקונצרטים, חלל לתערוכות וקולנוע ראינו מיני-מוזיאון לחפצים יוצאי DDR. י' הסביר קצת על "מכבסת" ההיסטוריה של אחרי נפילת החומה – שמחקה כמעט לחלוטין את נקודת המבט המזרח-גרמנית, ומאידך על הרומנטיזציה של ה-DDR. גורם לבן-אדם להבין שאין היסטוריה אבסולוטית, ואי אפשר לדעת מה באמת קרה.

המשכנו עוד קצת ללכת, וכשהצמא (והצורך לחפש שירותים) הכה בנו, י' הוביל אותנו לשווארצע פומפה, באר שכולו שחור, כמו מכרה הפחם המזרח-גרמני על שמו הוא קרוי. בתור חובבת גרוטאות, לא יכולתי שלא לחבב את המקום, וחוצמזה הבירה – הבהירה והכהה כאחת – הייתה מעולה (אבל לצערי אני לא זוכרת את שמה, ובכל מקרה לא ראיתי אותה במקום אחר).

כשהתחיל להחשיך נפרדנו מי', שהתכונן לנסיעת עבודה למחרת, והתחלנו לחזור לכיוון הדירה. מחר יש לימודים, ועוד צריך לעשות שיעורים.

בתור וטרינרית מוסמכת* אני לא יכולה לבקר בברלין בלי לבקר את קנוט, לא? מאחר וזכינו ביום יפיפה, החלטנו לנצל את מזג האוויר הנאה לביקור בגן החיות. ולפני הביקור, סימנו "וי" על עוד חוויה ברלינאית, אכילת קוריוורסט (currywurst), נקניקייה עם קטשופ ואבקת קארי מלמעלה. לא מי יודע מה טעים, אבל אכיל (טעמתי, הזוגי אכל).

נכנסנו לגן החיות (עם הנחת סטודנט לשנינו, כשלא ממש הסתכלו על אף אחת משתי התעודות שהצגנו) והחלטנו לחפש דבר ראשון את קנוט, כדי שנוכל לחזור אם הוא יחליט לדפוק נפקדות. מה שכן, המפה בכניסה לא הייתה כל כך ברורה, אז התחלנו ללכת. כל פעם שחשבנו שאנחנו בכיוון, גילינו שהופס, ברח לנו – וגם כשכבר מצאנו את דובי הקוטב, גילינו שקנוט בכלל שכן של הדובים החומים. כשסופסוף כבר מצאנו את המעונות של הפרחח, הוא עשה שנ"צ. כך שיש לנו כמה תמונות של ההביטאט שלו, אבל עם עורב, וההנצחה המרובה למגדל שלו, שנפטר כמה שבועות קודם לכן. המשכנו הלאה, במחשבה, 9 יורו (לאדם) כדי לראות את קנוט, והוא עוד דופק לנו ברז. טוב, אם יורשה לי פרץ קטן של כנות, הביקור היה מהנה ביותר, אפילו שקנוט לא סיפק את הסחורה. והכי אהבנו את הלוטרות, שהן בעצם קרובות רחוקות של יאסק לפי החיבה שלהן לשכב על הגב ולהתגרד בבטן תוך כדי. חמווווט!

כדי לסיים את היום, החלטנו לחפש (עוד) מסעדה גרמנית, כי בברלין… בחרנו מסעדה בקרויצבר לפי המלצת הלונלי, שנראתה ממוקמת במרחק סביר מהבית. כמובן שזו התיאוריה, במציאות הצלחנו לאבד את הדרך וללכת מרחק תחנת מטרו לכיוון ההפוך, רק כדי לגלות שהתחנה המצויינת הייתה סגורה, כך שחזרנו שוב ברגל ורק אז התחלנו להתאפס על הכיוון.

בסופו של דבר מצאנו את המסעדה, שכנראה הקושי לאתרה שומר על הקסם שלה. חלקנו שולחן עם זוג גברים שנראו מאוד מסוקרנים מהשיחה הקולחת שלנו בשפה שלא מוכרת להם, אולם הם לא יצרו שום קשר ישיר איתנו. חבל, היה יכול להיות משעשע. מבט אחד על הצלחות הבהיר לנו שעם כל ההליכה שלנו, אנחנו הולכים לצאת מפוצצים. הזוגי הזמין משהו חזירי ואני הלכתי על הברווז, והבירה – ברלינר. הזוגי הפגין גבורה רבה כשסיים את הצלחת, אני הצלחתי בקושי לגמור את הברווז (מתוך כבוד לברווז, כמובן), בקנודל והכרוב החמוץ כבר לא יכולתי לגעת. אחרי כל זה, הזוגי עוד החליט שהוא חייב לנסות את הקינוח שהוא ראה ששולחנות אחרים הזמינו, מין ערימה ענקית של פנקייק שמנים מעוטרי-צימוקים ומקושקשים, עם קומפוט שזיפים בצד. לא יכולתי כבר לחשוב על לאכול, ואני בכלל לא אוהבת פנקייק**, אז "עזרתי" קצת עם השזיפים. המלצרית הסתכלה על הצלחת וצחקה, אתם לא מצליחים לסיים? זה לא קשה. כנראה שהדרכון שלי גרמני, אבל הקיבה לא.

*טוב, כמעט, עוד לא אספתי את התואר.
**כן, שרון, אני פריקית של הטבע. לא אוהבת פנקייק.