חומוס לבנוני ומכוניות ישנות

כבר כמה ימים שאני זוממת לגרור את החברים ללימודים לאכול חומוס, אחרי שנזכרתי שבבלוג החומוס הופיעה המלצה על חומוס לבנוני בברלין. עוד בשבוע שעבר מצאתי את השם והכתובת (המשוערת), והעלתי את הרעיון לפני החבר'ה. סיכמנו על היום – ובאמת עשינו את זה. ידעתי שצריך לרדת בהרמנפלאץ, ושסוננאלה מתחילה בכיכר, כך שלמרות שחסר לנו המספר, נמצא את המקום בסופו של דבר. ואכן, מצאנו אותו, בין חנויות לבנוניות-פלשתינאיות לרוב. לא הרגשתי מאוימת, אבל יש משהו באווירה שלא היה מנעים לי את השהייה, אלמלא הייתי מלווה בשלושה זרים נוספים.

אז קודם כל, שתדעו, החומוסיה נמצאת בסוננאלה 56. וחוצמזה, החומוס באמת נהדר, והפטה עוד יותר. זכרתי את ההמלצה, ואפילו שלא ידעתי במה מדובר, לא התחרטנו. ישבנו במקום, שנראה כמו חומוסייה אמיתית – שולחנות פורמייקה והרבה מקומיים – ספרדי, אקווטוריאנית, קוריאני וישראלית. הזמנתי בשביל כולם, בגרמנית אמנם, אבל בהגייה שבוודאי מתעלה על ההגיה הגרמנית של שמות כמו "מסאבחה". אני תוהה אם הם יכלו לנחש את מוצאי.

כדי להציג לחבר'ה את מלוא קשת הגוונים של החומוס, הזמנו חומוס, מסאבחה, חומוס-פול ופטה. למרות שהיינו ארבעה, לא הצלחנו לגמור את כל האוכל. טוב, הם לא באמת יודעים לאכול חומוס. היה משעשע למדיי להציץ בפניהם של אנשים באוכלם את מנת החומוס (האמיתית) הראשונה בחייהם. ניסיתי להציץ, אבל הייתי עסוקה למדי בלהתענג על חומוס טוב מחוץ לבית – תענוג שלא זכיתי לחוות מאז הביקור האחרון בארץ, לפני 15 חודשים.

אחרי שסיימנו לאכול, התחלתי לחשוב על התוכניות לאחר-הצהריים. לא רציתי לחזור לדירה, כי ידעתי שאחרי חומוס שכזה, אני ארצה לישון ואבזבז את השמש הנפלאה שזורחת בחוץ. מכיוון שלא היו לי תוכניות ספציפיות, הצטרפתי לג'ני, שרצתה לבקר באיזו סוכנות של פרארי ובאצטדיון האולימפי. למרות שזו לא נשמעה לי תוכנית מרתקת במיוחד, הצטרפתי כי לא היתה לי אנרגיה לחשוב על תוכנית חלופית. גם הוואן הצטרף אלינו, כנראה מאותה הסיבה.

התחלנו בדרכנו לכיוון הסוכנות. כשהגענו, התברר לנו שהסוכנות היא חלק קטן ביותר ממתחם של חברה שמתמחה במכוניות ישנות, להשכרה* או למכירה. ג'ני התאכזבה לגלות שבסוכנות אסור לצלם, כך שהיא הצטלמה "רק" ליד הפרארי הישנות יותר. אני הסתפקתי בלצלם את הדגמים היותר-מעניינים שראיתי. עדיין, אחרי שניפיתי את כל התמונות שלא אהבתי, נשארתי עם די הרבה.


הוואן החליט לנטוש אותנו, ואנחנו המשכנו לכיוון האצטדיון. לא תכננתי לבקר באטצדיון, אבל בכל זאת יש לו היסטוריה – הוקם על ידי המשופם ונהרס במלחמה, וכו'. מה שכן, לא ממש התחשק לנו לשלם שלושה יורו (עם הנחת סטודנט) בשביל להיכנס לאצטדיון עצמו. כך שלקחנו את עצמנו, והתחלנו לחזור לכיוון העיר.

החלטתי לרדת בפרידריכשטרסה, לחפש ספר של עמוס עוז, מתנה לי'. הוא לוקח כל כך ברצינות את ה"חינוך" הגרמני שלי, ומביע כל כך הרבה עניין בהיסטוריה של היהדות בגרמניה ומחוצה לה, שנראה לי שהוא יהנה לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך". ספרים של סופרים אחרים לא מצאתי, כך שלא הייתה לי כל כך הרבה בחירה בכל מקרה.

זהו זה, להיום. אמנם אין שיעורים – מחר היום האחרון בקורס – אבל בכל זאת כדאי אולי להכין ארוחת ערב ולסיים את ה-**Garter Stitch Mitts שלי (טוב, לפחות את הראשונה מהשתיים).


*כי חייבים, פשוט חייבים, להגיע לחתונה עם רולס רויס, לא?
**איך קוראים ל-Mitt בעברית? יש לזה שם?

לא ניתן להשאיר תגובות.