אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי - ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם - צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה - לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה - בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" - Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" - arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?

לפני עשרה ימים לזוגי האהוב שלי מלאו 29 סתוים. עקב הימצאותו בעברו השני של הים התיכון התמהמתי בחיפוש המתנה, כי בכל מקרה נחגוג קצת באיחור. אז היום לקחתי את עצמי לחנות כלי המטבח החביבה עליי, שנמצאת מרחק 30 דקות הליכה, כדי לחפש את המתנה האידאלית לקרניבור חובב בישול - פלנצ'ה מברזל יצוק. רק מה, נגמרו הפלנצ'ות. אפילו לא אחת. רק כאלה מאלומיניום עם טפלון. לא רוצה טפלון. נו, מילא. יגיעו בשבוע הבא. או עוד שבועיים. ניהול מלאי בסגנון ספרדי.

בדרכי חזרה עברתי לי קאסה אמטייר (Casa Amatller). הבניין בנוי בסגנון נאו-גותי וקצת הולך לאיבוד ליד קאסה באטיו (Casa Batlló) השכן שתכנן אנטוני גאודי, כך שחשבתי שיכול להיות מעניין לספר קצת על הבניין. אין תמונות, אבל לא חסרות כאלה באינטרנט. כמו למשל באתר הזה או בזה.

הבניין נבנה בין השנים 1898-1900. ב-1910 אנטוני אמטייר (Antoni Amatller), איש עסקים קטלני אמיד (שעשה את הונו בייצור שוקולד), רכש את הבניין כדי להפכו למקום מגורי. הבניין, באותה העת, דמה לבנייני אישמפלה (Eixample) רבים אחרים. אמטייר החליט לשפץ באופן מסיבי את הבניין, ושכר לשם כך את האדריכל ג'וזפ פוג'-קדאפאלק (Josep Puig i Cadafalch). השיפוץ השפיע בעיקר על החזית, חלל חלל הכניסה והדירה המרכזית או פרינסיפל (Principal). הייתי יכולה לפרט לגבי מוטיבים וחומרים, אבל זה נראה לי קצת משעמם.

בדירה חיו אנטוני אמטייר ובתו היחידה תרזה. לאחר מותו של אמטייר האב, הבית עבר לאחזקתה של בתו. בשנת 1935 בוצעו שיפוצים בדירה המרכזית, אבל למעט שיפוצים אלה הבניין נשאר די נאמן לבנייה המקורית. תרזה, שמעולם לא נישאה, הקימה ב-1942 את מכון אמטייר לאמנות ספרדית, שנושאת באחריות לשימור הבניין ויצירות האמנות שנשמרות בו. מאז מותה בשנת 1960 המכון, על ספרייתו ומאגר התמונות שלו, ממלא את צוואתה. המכון, שיושב בדירה המרכזית של הבניין, משמר את העיצוב המקורי. עם זאת, הריהוט המקורי, שלא התאים לאופיו של המקום (כלומר ספרייה) נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם מספר עבודות אמנות מקוריות של הפסל אאוסבי ארנאו (Eusebi Arnau).

עד כאן החלק החינוכי. אני יכולה לספר לכם שקומת הקרקע פתוחה למבקרים. ישנה שם תערוכת צילומים של הבניין (מבפנים) מהתקופה שאנטוני ותרזה אמטייר גרו בבניין. גם אפשר לראות את המטבח המקורי של הבניין, עם כיור השיש הרחב והרדוד, ותנור הפחמים הישן. יש שם גם חנות מזכרות נחמדה, שמציעה מזכרות יקרות למדי אך מקוריות ונחמדות מאוד, וגם ספרי ארכיטקטורה, בעיקר על הבניין. ישנה שם ספרייה, שבוודאי צריך לתאם ביקור בה. לפי האתר של העירייה, בימי חמישי בין 10 ל-13 יש סיור מודרך בחינם.

בפעם הבאה, אחרי שהחזרתם לעצמכם את הנשימה שנעתקה מול קאסה באטיו, תעצרו לרגע בקאסה אמטייר. תעריצו את חלל הכניסה, את המטבח העתיק, את המזכרות הלא-חיוניות אך מאוד אסתטיות, ותזכרו שהמקום הזה אמנם לא גאודי, אבל נהדר בזכות עצמו.

כנראה שהעירייה עדיין לא סיימה לתקן את הבעיה בצנרת, כי עכשיו בדיוק חופרים לי מתחת לחלון עם פטיש אוויר. אההה! איך אפשר ללמוד עם הרעש הארור הזה (נפלאות הבידוד בבניינים בני קרוב למאה שנה, וצנרת כנ"ל). כמו שאמרתי פעם לזוג ישראלים ששהו בעיר במסגרת חילופי סטודנטים - בבארסה תמיד משפצים משהו - או את הצנרת מתחת לבית, או את החשמל, או את הדירה של השכנים, או ניקוי חזית בבניין ליד. אף פעם לא יהייה לך שקט, במיוחד אם אתה רוצה לישון מאוחר או מנסה ללמוד.

אם כבר, אנצל את ההזדמנות לספר קצת על הקטלנים (או קטלונים) וההבדלים בינהם לספרדים, לבקשתה של אתון עיוורת. בוויקיפדיה כתוב:

קטלוניה היא קהילה אוטונומית בפינה הצפון מזרחית של ספרד, גובלת בצרפת ועל חוף הים התיכון. בירתה היא ברצלונה. בשטחה פניני טבע רבות, כגון הקוסטה בראבה והצד המזרחי של הרי הפירינאים.

בימי הביניים הייתה קטלוניה ממלכה שהשתרעה על שטחים נרחבים בדרום צרפת ובאיים בים התיכון אולם עם התחזקות ההגמוניה הקסטליאנית בספרד ואיחוד הממלכות כוחה נחלש. כיום היא מהמדינות החזקות ביותר בספרד מבחינה כלכלית. לאחר המדינה הבאסקית ונווארה, קטלוניה היא מהמדינות הבדלניות ביותר בספרד ונהנית ממעמד אוטונומי כמעט בכל תחום. במקומות רבים ברחבי המדינה מקובל להניף את דגל קטלוניה לצד דגל האיחוד האירופי, ללא דגל ספרד. במהלך השנים 2004 ו-2005 התקיימו אף חרמות הדדיים בין הלאומנים הקטלנים והציבור הספרדי. אלו ניסו לסכל את מועמדות העיר מדריד למשחקים האולימפיים ב-2012 והספרדים הגיבו בהחרמת השמפניה הקטלנית, הקאבה. בתחילת 2006 הגיעה הממשלה הספרדית להסדר עם קטלוניה כי הם יוכרו כ"אומה" שתמשיך להכלל בספרד.

אני רוצה לתקן - החרמות בין ה"ספרדים" לקטלנים, שמתמקדות בנושא הקאווה (אחד ממוצרי היצוא החזקים של האזור) אינן קשורות כל כך למדריד 2012, אלא למהלכים פוליטים שהביאו לשינויים בחוקה הספרדית (Estatut בקטלנית או Estatuto בספרדית) לפני קרוב לשנה. שינויים אלה הרחיבו את האוטונומיה הקטלנית, והיו לרועץ בעיני הספרדים השמרנים (כי לקחו להם סמכויות) ובעיני הקטלנים הבדלניים יותר, כי הרחבת הסמכויות לא הייתה נרחבת דיה לטעמם.

כן, ניתן למצוא פה את דגל קטלוניה, בכל מקום אפשרי. בלא מעט מימות השנה, כמו יום סאנט-ג'ורדי (23 במרץ), הקדוש של קטלוניה, האוטובוסים של בארסה מקושטים בדיגלונים צהובים-אדומים, וביום האיחוד האירופי הם נושאים את דגל האיחוד ודגל קטלוניה.

הקטלנים הם בדלנים, אולם לא פנאטים כמו הבאסקים, הידועים באלימות פעולותיהם (ה"עדינים" בינהם "רק" שורפים כספומטים), אולם ישנה אחווה מאוד גדולה בין שתי הקבוצות. בהרבה מאוד מקומות ניתן לראות שלטים שאומרים "קטלוניה איננה ספרד", כולל בבארסה, שהיא מקום יחסית מתון. בכל מקרה, רובם פועלים במסגרת החוק (הווה אומר, מפלגות פוליטיות ושאר פעילויות לגיטימיות).

חברה יקרה שלי (להלן המשוגעת) מנהלת "מערכת יחסים" (אם אפשר לקרוא לזה כך), עם בדלן קיצוני, מטורף על כל הראש. הבדלנות הזו הולכת יד ביד עם עקרונות אנטי-סיסטמיים קשים ועיוורים (כמו ללכת מכות עם שוטרים, ככה בשביל הכיף, כדי להנות יותר מההפגנה) ועם שנאה די עיוורת לישראל - מתוך הזדהות עם הפלסטינאים והתנגדות לכיבוש. כמובן, שכל הדעות הללו מקורן בכמה מגזינים שאפילו לא טורחים לוודא עובדות היסטוריות בסיסיות, ויוצרים מיני תיאוריות קונספירציה ושאר ביאושים.

[הבהרה - התובנות הבאות לגבי הקטלנים והספרדים באות לייצג אמונות רחוב נפוצות בספרד, ואינן משקפות את דעותי].

הקטלנים, כאנשים, ידועים בספרד כאנשי עבודה, רציניים, קרירים מה, משעממים, יהירים וקמצנים (אני סבורה שזה נובע מריכוז היהודים באזור טרם גירוש ספרד, ומשיעורם הגבוה של אנוסים לאחריו). הקטלנים מחשיבים את הספרדים עצלנים, נהנתנים יתר על המידה, וקצת טיפשים. באופן כללי הם מחשיבים את עצמם יותר "אירופאים".

כמובן שכל ההכללות הללו חסרות כל תוכן, כי לאחר ההגירה הגדולה לקטלוניה בשנות הששים והשבעים, מעטים הקטלנים ה"אמיתיים" (נישואי תערובת וכיוב'). רוב מכרי פה הם צאצאי מהגרים מהתקופה ההיא - הם נולדו כאן, והוריהם - באקסטרמדורה, קסטיליה, אנדלוסיה, ולנסיה וגליסיה. מעט הקטלנים ה"אמיתיים" שאני מכירה, חדורי פטריוטיות. אבל גם ילדי הדור השני, כך שאי אפשר להסיק…

כדי להבין מדוע התפתחה כזו סלידה בין הקטלנים לספרדים, צריך להכיר את ההיסטוריה של ספרד, ואת הגיאוגרפיה שלה. חצי האי האיברי מחולק לחבלי ארץ שונים ע"י מספר שרשראות הרים. הפרדה זו אפשרה היווצרות של עמים, כל אחד באזורו, עם שפתו המקורית ותרבותו. האיחוד הכפוי עם ספרד, ומאוחר יותר כיבוש קטלוניה ע"י פיליפ החמישי (11 בספטמבר 1714) כירסמו בעצמאות הקטלנית. אותי תמיד משעשע (כל שנה מחדש) שאותו התאריך שמסמן את נפילתה של קטלוניה כנסיכות הוא יום חגה הרשמי של קטלוניה המודרנית.

עלייתו של פרנקו לשלטון לאחר מלחמת האזרחים בכלל חיסלה את שאריות האוטונומיה. קטלוניה הייתה אדומה-אנרכיסטית בתקופת הרפובליקה השנייה, והייתה אחד המעוזים האחרונים ליפול מול פרנקו. רק לאחר מותו של פרנקו, קטלוניה זכתה באוטונומיה, לאחר יותר משלושים שנות דיכוי. חשוב לציין, שחלק ניכר מהתנועות הלאומניות הספרדיות הן תולדה של הדיכוי הפשיסטי, כולל הבאסקים. קיימת סימביוזה מעניינת בין הלאומנים למפלגה השמרנית-ימנית PP, כי בלי הטרור הם די חסרי נימוקים. הם נפלו חזק בבחירות האחרונות לפרלמנט (כשזפטרו עלה לשלטון) בגלל הניסיון להטיל את האשמה של הפיגועים מדריד על ETA, במטרה לקצור הון פוליטי (אילו ETA היו מבצעים את הפיגוע, PP היו מקבלים הרבה יותר קולות).

השימוש בשפה הקטלנית תמיד היה סמן לאוטונומיה. לאחר הרקונקיסטה הקטלנית הפכה לשפה רדומה, ללא שימוש. התפוצה של השפה כיום מבלבלת, וצריך לזכור שמכיבוש קטלוניה (1714) עד המאה התשע-עשרה, עם הרנסנס של הקטלנים והתעוררות הלאומנות, השפה לא דוברה כלל (לכן היא "שמורה" יותר מהספרדית, ושומרת יותר מאפיינים לטיניים). קיימת טענה שמחיי השפה התייעצו עם בן-יהודה לגבי אסטרטגיות שונות להחדרתה מחדש, אולם לא מצאתי ראיות (מצד שני, לא חיפשתי מספיק לעומק).

סופסוף סיימו לחפור, ושקט. אני אחזור לאקולוגיה שלי.

ולעניין אחר. אני יודעת שאנשים נכנסים, קוראים ולא מגיבים. סבבה, אם אין מה לומר אז אין מה לומר. אבל אם יש, אפילו אם זו ביקורת, אשמח לשמוע, במיוחד על הפוסט הזה. ואם מישהו עולה על איזושהי טעות (אחרי הכל, אינני היסטוריונית, סוציולוגית או בלשנית), אשמח לתקן.