יש משהו מיוחד בבתי קולנוע ישנים, ואלה שבהן הוקרנו סרטי ראינוע, אפילו יותר. הבניה שונה, והמרחב אחר. הקולנוע בו הוקרן הסרט הערב, בבילון, תוכנן ונבנה בין השנים 1927-1929, ונחנך בשנת 1929 כאולם ראינוע. ההיסטוריה של המקום ארוכה ומורגשת. כיום הקולנוע משמש מרכז תרבותי, בו מוקרנים סרטים מכל העולם (עכשיו, לדוגמא, יש פסטיבל סרטים אסטוניים). מעניין.

הסרט שהוקרן הערב היה העולם האבוד – עיבוד ראינוע לספרו של ארתור קונן דויל. הספר זכה עיבודים נוספים במשך השנים, כך שמעניין לראות את אחת האינטרפרטציות המוקדמות יותר. את הסרט ליוו נגנים וזמרת, כשהזמרת משתמשת בקולה כבכלי נגינה.

לעומת הסרטים המודרנים, שמתמחים בהצפה של גירויים, הסרטים האילמים נראים פשטניים ופרימיטיביים. אפילו כשמודעים לעובדה שאי אפשר להשוות סרט שכזה לשום דבר שאנחנו רגילים אליו, קשה שלא להשוות. באופן מפתיע, מסתבר שאפשר להביע לא מעט בכל כך מעט מילים על רקע מסך שחור. האפקטים פרימטיביים עד כדי גיחוך ומספקים חלק נכבד מהצחקוקים בסרט, ולפרקים הבעות הפנים המוקצנות של השחקנים משעשעות לפחות כמו האפקטים. אלמלא המוזיקה, הסרט היה אכזבה גדולה. אבל המוזיקה, המוזיקה… תענוג. המוזיקה עושה את כל ההבדל. המוזיקה מותאמת כל כך יפה לסרט, ומפצה על כל החסרים. הייתי שמחה לראות עוד כמה סרטים אילמים, זו חוויה נהדרת, שאני שמחה שיצא לי לחוות.