כבר הרבה זמן אני חולמת על מכונת תפירה משלי. מאז אותו הקיץ לפני כמעט חמש שנים, עוד לפני שהתחלתי ללמוד, כשחזרתי לתפור בקיץ עם סבתא. אף פעם לא מצאתי את התקציב לזה, ותמיד גם דחקתי את הצורך הזה בטענה (אווילית משהו), שבכל מקרה לא יהיה לי זמן לעניין הזה. אבל כמו כל צורך עמוק שכזה, מתישהו צריך לפרוק אותו. אז הפריקה תמיד הייתה מרוכזת בקיץ, חמש חצאיות, שמלה, חולצה, ציפיות לכריות, תיקים קטנים… אבל למכורים באמת זה לא מספיק, ואת הצורך היצירתי פרקתי בדרכים אחרות, בעיקר בסריגה.

בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן, שצריך למצוא את התקציב, כי יש כל כך הרבה דברים לעשות ומעט מדי זמן בקיץ, בעיקר אחרי הקיץ העמוס של שנה שעברה (ארבע חצאיות בשבועיים, בערך). ההחלטה נפלה כשהחלטתי להגיש מועמדות למלגה, עם התחייבות עצמית להשקיע חלק ממנה במכונת תפירה. מעין השקעה בנשמה, על חשבון שאר חפצים גשמיים יותר (אבל לא פחות נחוצים).

אז אחרי שעשיתי קצת חקר שוק, החלטתי לקנות מכונה של Pfaff, במחיר של (תחזיקו חזק) 650 יורו. לא מעט, אבל זה עדיין יותר מוצלח מהמחיר ההתחלתי, מעל 800. אבל זו השקעה. היום הלכתי לשים את המקדמה, ואת המכונה אאסוף רק בסוף תקופת הבחינות, כי אני יודעת שכל פתרון אחר יגרום לי לכשלון גורף בבחינות. גם ככה קשה לי מאוד להתרכז… אני בעיקר חושבת על כל הפרויקטים, ובאיזה סדר. לפעמים אני מרגישה קצת מוזרה מהבחינה הזו, פריקית של סיבים, אריגים וסריגים. אבל לפחות זו התמכרות בריאה.