אתמול היתה לנו (מ', המשוגעת ואני) עוד ישיבה עם רכז המסלול (אחראי על כל 5 שנות הלימודים, בנוסף יש רכז/ת שנה) בנושא המודולים. ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו על מה לא בסדר, ומה כן.

אין לי כח וגם לא סבלנות לפרט את רשימת הבעיות בפעילות שאנחנו מבצעים בבית החולים, כי נראה לי שחבל קצת על הזמן. אפשר פשוט לסכם אותן במשפט אחד בערך – הכל מתחיל ונגמר בארגון גרוע ואנשים בלי רצון טוב (ויותר מדי אגו). גם המסקנה שהדברים לא ישתנו בזמן הקרוב, או כמו שאמרתי – אני לא אזכה לראות את זה – לא ממש מעודדת.

יחד עם זאת, יצאתי מהישיבה מאוד מעודדת. לא בגלל שחשבתי שיצא איזשהו שינוי כתוצאה מהישיבה, אלא בגלל שבכל זאת מאוד משחרר לדבר על הדברים שמציקים ולא יוצאים החוצה, על כל התסכולים וההרגשה שהסטודנטים (כלומר אנחנו) עובדים שחורים שחוסכים כסף לבית החולים (מחשבה מקוממת במיוחד כשיודעים כמה כסף הם עושים ושאו-טו-טו מפריטים את המקום).

דיברנו גם קצת על ההפרטה, ושהסטודנטים כן מעוניינים לדעת מה קורה שם. אני הבהרתי את דעותיי בנושא – שמן הסתם לא עומדות בקנה אחד יחד עם דעותיהם של בעלי ההחלטה באוניברסיטה.

כדי לסיים את היום בטעם טוב, המשוגעת ואני הלכנו לשתות קפה במקום החביב עלינו. כנראה שדיברנו בעיקר על שטויות, כי אני לא מצליחה לזכור שום נושא שיחה בעל משמעות כרגע.