באורח מפתיע, לפעמים דברים קטנים ומעצבנים שחייבים לעשות מפנים זמן לעצמי, ומאפשרים לעצור לרגע ולנשום עמוק. היום, לדוגמא. לפני כשבועיים ביקרתי אצל רופאת השיניים, שהודיעה לי אחר כבוד שאינני סוגרת את הפה כמו שצריך, וגם שהעובדה שאני לא יכולה לפתוח את הפה מעבר לשני סנטים היא לא ממש נורמלית. איך פתאום אנומליה קטנה שכזו, שמלווה אותי מאז שאני יכולה לזכור את הרופא שיניים (כי מתי כבר צריך לפתוח את הפה עד שכואבים המפרקים של הלסת) הופכת להיות עניין לבירור רפואי. כך שהיא שלחה אותי לעשות MRI של המפרקים בלסת. והיום הלכתי לעשות את הבדיקה, תירוץ מעולה להתחמק מיום לימודים ארוך ולבלות קצת עם עצמי, לקדם עניינים שבשגרה אני לא מצליחה למצוא עבורם את הזמן.

MRI לכשעצמו הוא בדיקה לא נוראית. נכון, זה די הרבה זמן, ועושה הרבה רעש, וקצת מפחיד, אבל זו בדיקה לא פולשנית שאינה פולטת קרינה מייננת (כמו CT או רנטגן). אבל כשצריך להחזיק את הפה פתוח עד הסוף (כואב!) במשך 10 דקות, ללא תזוזה, העניין הופך למעין עינוי, שמתעלה עליו רק הניתוח בעיניים, אז הייתי בפחד נוראי לזוז, כי התזוזה יכולה לפגוע בתוצאה הסופית. ניסיתי מדיטציה, ספרתי את הפעימות של המכשיר, חשבתי על מה אכתוב כשאגיע הביתה, ובכל זאת זה הרגיש אינסופי. אבל בסוף, אפילו זה נגמר.

יצאתי משם, ושמתי פעמיי לכיוון Servei Estació, חנות לכל-מה-שאפשר-להזדקק-לו-בבית, מעין הומסנטר אבל יקר ועם שירות גרוע. היתרון שלהם הוא המבחר, וגם המרפסת האחורית שצופה אל Casa Batlló מאחור. נהדר, אל תפספסו. אני לא סובלת את החנות הזו, אבל ידעתי ששם אוכל למצוא את הרשת לשפצור הכוס לייבוש סכו"ם שהזוגי ואני קנינו, בשעה טובה, בהאביטאט לפני שלושה שבועות. המעצבים של האביטאט אולי יודעים לתכנן אסטתיקה, אבל השמישות שלהם לוקה בחסר. המתקן מאפשר לכל הכלים לברוח בין החורים, ופשוט מוריד אותי מהפסים כל פעם מחדש כשאני שוטפת כלים. הצטיידתי גם באזיקונים קטנטנים, לקיבוע הרשת.

הזוגי פגש אותי ומם המשכנו לדולסו, לצהריים. יאם. וכשחזרתי הביתה, עם התעלות אלכוהולית קלה (מאוד, רק כוס יין אחת), החלטתי לתקוף את המתקן ייבוש. מדדתי, גזרתי, הרכבתי, השחלתי אזיקונים ומתחתי אותם. התוצאה הסופית אינה מאוד אסטתית, אבל היא הרבה יותר שימושית. אני מרוצה ממנה, לפחות עד שנמצא תחליף. כל כך מסובך למצוא מתקן ייבוש לכלים שאינו יקר בטירוף או מכוער כמו הבגדים של ויקטוריה בקהאם.

אי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

לפני עשרה ימים לזוגי האהוב שלי מלאו 29 סתוים. עקב הימצאותו בעברו השני של הים התיכון התמהמתי בחיפוש המתנה, כי בכל מקרה נחגוג קצת באיחור. אז היום לקחתי את עצמי לחנות כלי המטבח החביבה עליי, שנמצאת מרחק 30 דקות הליכה, כדי לחפש את המתנה האידאלית לקרניבור חובב בישול - פלנצ'ה מברזל יצוק. רק מה, נגמרו הפלנצ'ות. אפילו לא אחת. רק כאלה מאלומיניום עם טפלון. לא רוצה טפלון. נו, מילא. יגיעו בשבוע הבא. או עוד שבועיים. ניהול מלאי בסגנון ספרדי.

בדרכי חזרה עברתי לי קאסה אמטייר (Casa Amatller). הבניין בנוי בסגנון נאו-גותי וקצת הולך לאיבוד ליד קאסה באטיו (Casa Batlló) השכן שתכנן אנטוני גאודי, כך שחשבתי שיכול להיות מעניין לספר קצת על הבניין. אין תמונות, אבל לא חסרות כאלה באינטרנט. כמו למשל באתר הזה או בזה.

הבניין נבנה בין השנים 1898-1900. ב-1910 אנטוני אמטייר (Antoni Amatller), איש עסקים קטלני אמיד (שעשה את הונו בייצור שוקולד), רכש את הבניין כדי להפכו למקום מגורי. הבניין, באותה העת, דמה לבנייני אישמפלה (Eixample) רבים אחרים. אמטייר החליט לשפץ באופן מסיבי את הבניין, ושכר לשם כך את האדריכל ג'וזפ פוג'-קדאפאלק (Josep Puig i Cadafalch). השיפוץ השפיע בעיקר על החזית, חלל חלל הכניסה והדירה המרכזית או פרינסיפל (Principal). הייתי יכולה לפרט לגבי מוטיבים וחומרים, אבל זה נראה לי קצת משעמם.

בדירה חיו אנטוני אמטייר ובתו היחידה תרזה. לאחר מותו של אמטייר האב, הבית עבר לאחזקתה של בתו. בשנת 1935 בוצעו שיפוצים בדירה המרכזית, אבל למעט שיפוצים אלה הבניין נשאר די נאמן לבנייה המקורית. תרזה, שמעולם לא נישאה, הקימה ב-1942 את מכון אמטייר לאמנות ספרדית, שנושאת באחריות לשימור הבניין ויצירות האמנות שנשמרות בו. מאז מותה בשנת 1960 המכון, על ספרייתו ומאגר התמונות שלו, ממלא את צוואתה. המכון, שיושב בדירה המרכזית של הבניין, משמר את העיצוב המקורי. עם זאת, הריהוט המקורי, שלא התאים לאופיו של המקום (כלומר ספרייה) נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם מספר עבודות אמנות מקוריות של הפסל אאוסבי ארנאו (Eusebi Arnau).

עד כאן החלק החינוכי. אני יכולה לספר לכם שקומת הקרקע פתוחה למבקרים. ישנה שם תערוכת צילומים של הבניין (מבפנים) מהתקופה שאנטוני ותרזה אמטייר גרו בבניין. גם אפשר לראות את המטבח המקורי של הבניין, עם כיור השיש הרחב והרדוד, ותנור הפחמים הישן. יש שם גם חנות מזכרות נחמדה, שמציעה מזכרות יקרות למדי אך מקוריות ונחמדות מאוד, וגם ספרי ארכיטקטורה, בעיקר על הבניין. ישנה שם ספרייה, שבוודאי צריך לתאם ביקור בה. לפי האתר של העירייה, בימי חמישי בין 10 ל-13 יש סיור מודרך בחינם.

בפעם הבאה, אחרי שהחזרתם לעצמכם את הנשימה שנעתקה מול קאסה באטיו, תעצרו לרגע בקאסה אמטייר. תעריצו את חלל הכניסה, את המטבח העתיק, את המזכרות הלא-חיוניות אך מאוד אסתטיות, ותזכרו שהמקום הזה אמנם לא גאודי, אבל נהדר בזכות עצמו.