למה?

למה פתאום באמצע החיים צריך בלוג? חסרות התחייבות ומטלות אחרות שחייבים למלא? ממש לא. מספר פעמים השתעשעתי ברעיון וזנחתי אותו בצד, מסיבות שונות, כולן הגיוניות ביותר. כבר אין לך זמן לכלום, אפילו לא למכון כושר, הלימודים וכיוב', אז לבזבז זמן יקר מול המחשב (כאילו שאני לא מבלה איתו מספיק).

היום נפלה ההחלטה. למה? שאלה טובה. הכתבות של אריאלה בנקיר בהארץ (מצטערת, רק קישור לכתבה האחרונה, הם מתפרסמות רק במהדורה המודפסת) עשו לי קצת חשק. הרי גם לי יש חוויות מחוויות שונות ומשונות מלימודי הווטרינריה בחו"ל (אני עוד אגיע לזה, תיכף). ומה קרה היום? מצאתי את עצמי בסיטואציה מצחיקה בצורה לא רגילה, וחשבתי, סיפור כזה צריך לספר…

אז ככה, לפני שנגיע לפואנטה, מה גרם לי להחליט, דווקא היום, לפזר עוד כמה ביטים של הגיגים לרשת, אני אציג את עצמי. סטודנטית לווטרינריה בברצלונה (אין טעם לשמור על אנונימיות, אני היחידה בפקולטה). כבר ארבע וחצי שנים חיה בעיר, ואוהבת כל רגע. איך הגעתי לפה זה סיפור אחר, ארוך למדי, שיישמר לפוסט אחר.

לקיצורו של עניין (בעיקר כי הבטן כבר מקרקרת והאוכל כבר כמעט מוכן), ענייני היום.

במסגרת הלימודים אני צריכה להעביר שבוע (4 ימים, לייתר דיוק) יחד עם וטרינרים שמתמחים בחיות משק, בעיקר פרות. אין מה לעשות, חייבים לעשות את זה, חלק אינטגרלי מהתוכנית ואי אפשר לחמוק מזה. הצטרפנו פ' ואני לוטרינר ד', שמתמחה בתזונת פרות. נסענו לחווה, שמאוכלסת ב-30 פרות, 200 חזירות ואלוהים יודע כמה ארנבים, להתרשם מהרמה הכללית ומההזנה. דבר ראשון, כשאנחנו מגיעים, יוצא הסבא, כולו מקומט. לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמר, ואני מבינה די טוב קטלנית (אחרי שלוש וחצי שנות לימוד בקטלנית, לומדים איזו מילה או שתיים). אחרי שהבהרנו לו שאני כן מבינה קטלנית (לא את שלו) הוא שאל מהיכן אני. חשבתי לעצמי, הוא בטח ישאל "איפה זה?", אבל להפתעתי הוא הראה בקיאות מרשימה (בשביל איכר קטלני) ואמר "המדינה שנמצאת תמיד במלחמה, כמה חבל".

אחרי שעמדנו איזו חצי שעה (או שעה, או שעה וחצי, מי סופר) ודיברנו על הפרות, ההזנה שלהן ועוד כל מיני פרטים טכניים, בקור , נכנסו לשבת במטבח של בית החווה, לעדכן פרטים במחשב הנייד של ד'. לאורך כל השיחה, ד' והחוואי מחליפים שנינויות על תפקידו של הווטרינר ושל החוואי בייעול החווה. הבית עצמו מרשים בפשטות ובהיסטוריה – רואים עליו את השנים.

מפה לשם, בין בדיחה לשנינה, בקטלנית סגורה לחלוטין (אי אפשר להבין כלום, רק להניד בראש), אחרי שהסבתא הציעה לי קפה (סירבתי בנימוס, לא צריך להוסיף קפאין לתחושה סוריאליסטית כזו), החוואי אמר שני דברים שאני אזכור תמיד. אחד, כשהמחשב נתקע, הוא שאל אם זה וירוס (הוא לא נראה כמו מבין גדול במחשבים, בלי להיכנס יותר מדי לדעות קדומות על חקלאים קטלנים). השני, פחות משעשע ויותר מטריד. ד' חזר ואמר מספר פעמים שצריך להקפיד יותר על הא ודא – ולהוציא לשחיטה את הפרות שמניבות מעט. בשלב מסוים, האדון אמר "הוא ממש היטלר אחד" (és un Hitler). הייתי אומרת שנשארתי ללא מילים, אבל רוב הזמן פשוט הנהנתי בראש, כי לא התחשק לי לפתוח את הפה ולהוכיח שאני לא ממש מבינה מה הוא אומר…

מפה לשם, כבר מאוחר. הבטן דורשת את שלה ומחר בבוקר צריך לקום מוקדם. צריך להיות ב-7 בבוקר בלה גאריגה (la Garriga) ולשם כך צריך לקום בחמש בבוקר. בתוכנית: ביקורת איכות החלב והחליבה.

הבית מבחוץ.

הבית מבחוץ.

הכניסה

הכניסה.

המטבח עם קמין העץ.

המטבח עם קמין העץ.

הכיור המקורי, ללא ניקוז.

הכיור הישן של הבית (לפני שחשבו על ניקוז).

האח המקורית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האח המקורית.

תגובה אחת ל-"למה?"
  1. CrazyVet

    מרשים, אה?
    המשפחה הזו חיה בבית מאז המאה השבע-עשרה – באמת יש להם שורשים במקום.