ממש לפני עשר דקות נפרדתי מאחותי מול האוטובוס לשדה התעופה. ועכשיו, בפעם הראשונה מאז שהזוגי נסע, מתיישב עליי הלבד הזה. התחושה הזו, תמהיל של עצבות, רחמים עצמיים ופחד לא רציונלי אורבת לי בכל נסיעה שלו. גם אם זה רק ליומיים, אז בטח ובטח כשהוא נוסע לשלושה שבועות. איכשהו עד עכשיו חמקתי ממנה, בין המשמרות בבית החולים, לשפעת שדי טמטמה אותי ובטח שיכולתי להתעלם ממנה כשהיו פה שתי ילדות חמודות בנות 19. אבל עכשיו אני באמת לבד, והיא פשוט לא מרחמת…

מחד הדברים יראו טוב יותר. אני בטוחה. תמיד זה ככה. ובסוף, רגע לפני שהוא חוזר, אני כבר יכולה על הלבד הזה, מתרגלת אליו אפילו. אולי אפילו חושבת לרגע שהייתי יכולה עליו, להתמודד אתו מדי יום לאורך זמן. אבל בכל זאת אני מעדיפה את הביחד, את התחושה הנהדרת של לישון ביחד מחובקים, והבטחון שנוסך בי ה"לילה טוב" שלו, כל לילה ולילה.

אולי אני קצת קיטשית, אבל תסלחו לי, זה לא קורה הרבה.