היום הצבעתי. בבחירות המקומיות של בארסה. תרמתי את קולי למפלגה הירוקה, שמצעה דומה מאוד למצע של מפלגת השמאל ERC. התלבטתי ארוכות בסוגיה, והחלטתי לקדם קצת את המגדר הנשי, כי בראשות המפלגה הירוקה עומדת אשה. כמובן שהגברת לא תזכה להיות ראש-עיר, אבל אם הסוגיות הירוקות יקבלו משנה חשיבות, אני את שלי עשיתי.

הקלפי השכונתי נמצא בבית-גמלאים מרחק בלוק וחצי מהבית. בלי תורים, בלי בלגן. רק להכנס, להזדהות ולשלשל מעטפה. אפילו נותנים לך אפשרות להגיע עם המעטפה מהבית – כחלק מהפרופגנדה לרגל הבחירות קיבלתי הביתה מעטפה + הפתק של המפלגה (לפחות של הגדולות).

חימם את לבי לראות גברת זקנה (מאוד) מצביעה, ושחברותיה צילמו אותה. אח"כ הבנתי מה גודל הסוגיה – הגברת חגגה את יום הולדתה המאה לפני קצת יותר משלושה חודשים. יפה לראות שכל רבדי החברה משתתפים באקט הדמוקרטי.

ובדרכי חזרה הרהרתי בנושא הבחירות, הקשר לחברה ולסביבה, והתחושה התלושה שחשים הרבה ישראלים מהגרים. חשבתי על חיי פה, ועל האינטגרציה שלי במערכת. אני רשומה כתושבת, מצביעה (אמנם רק עקב אזרחותי האירופאית, ורק בבחירות המקומיות), לומדת באוניברסיטה ציבורית, ומקבלת אפילו מלגה (אין מצב שהייתי מקבלת בארץ מלגה נדיבה כמו זו שאני מקבלת פה).

אני לא מרגישה תלושה, אלא במידה מסוימת אפילו יותר מחוברת מאשר בארץ. יש לי הרגשה שבמקום הזה, על אף השחיתות שקיימת וכל מיני דברים אחרים שאני סולדת מהם (למשל מלחמות שוורים, אבל לא רק), יש תהליך חיובי, שמעורבים בו האזרחים. כמובן שהעובדה שספרד אינה מנהלת מלחמה עוזרת, אבל זו לא הסיבה. אנשים פה מוכנים לצאת לרחוב בשביל דברים שמפריעים להם, ואלה לא חייבים להיות עניינים חמורים כמו כשלים במלחמה, אלא עניינים כביכול "פעוטים" כמו העברת קו רכבת קרוב מדי לסגרדה פמיליה.