אתמול אחר הצהריים, סביב שלוש, ר' הרימה טלפון ושאלה אם בא לי ללכת איתה לקונצרט בפאלאו דה לה מוסיקה קטלנה (Palau de la música catalana). מאחר וכבר שנים שאני רוצה ללכת לשמוע שם קונצרט (וגם יצא לי ללכת לאחד, אבל באולם הקטן, הפחות שווה) כמובן שקפצתי על ההצעה. ר' לומדת מדעי הרוח, ואחד הקורסים שהיא לקחה הסמסטר עוסק במוסיקה סימפונית, וכולל כרטיסים לקונצרט, סיור מודרך בפאלאו ועוד כמה בומבונים.

שמענו את רומיאו ויוליה של פרוקופייב בשילוב תיאטרון בובות-מחול. את המוזיקה, שהיא בעצם בלט, ליוו רקדנים-שחקנים שהפעילו בובות ושחקנית ששימשה כמספרת. הבובות היו פשוטות מאוד אבל מדהימות - מסכות עיסת נייר על גוף מבד - גזה מתנפנפת בוורוד וסגול ליוליה, משי תכול לרומיאו, משי פראי אדום לקפולט, ובד חום גס לאומנת ולנזיר. השילוב בין התיאטרליות של המוסיקה והצבעים שחגגו על הבמה, לפני הנגנים, היה פשוט נהדר.

וכל זה בלי לדבר אפילו על איך נראה הפאלאו מבפנים. אחרי חמש שנים שאני חייה פה, סופסוף נכנסתי פנימה. מדהים. קיטשי בטירוף, אבל מדהים. האולם עצמו, בדיוק כמו החזית, מעוטר בפרחים, מוזות, פסלי מלחינים… שפע אסטטי שבשלב מסוים פשוט מציף אותך, והיכולת לספוג פשוט נעלמת. לצערי אין תמונות (לא לקחתי מצלמה) אבל אתם יכולים לחפש בקלות בגוגל, ולקרוא קצת על המקום בוויקיפדיה.

הודעה למבקרים - החזית של הפאלאו בשיפוץ, כך שאם אתם מגיעים לשם, קחו בחשבון שניתן רק לערוך סיור פנימי, כי מהחזית לא תראו כלום.

כשהקונצרט הסתיים, אחרי שניסיתי לעשות קצת בקרת-נזקים בעקבות התוצאות הממש-גרועות בבחינה בכירורגיה*, ר' ואני החלטנו ללכת לשתות כוס יין בבר החביב עלינו El Bitxo שנמצא במרחק שלושה מטרים מהפאלאו. מפה לשם הכוס הפכה לשתיים… הרבה זמן לא ישבתי איתה ככה, והיה נחמד מאוד.

כשיצאנו, במקום לחזור הביתה**, החלטנו ללכת לבקר את א' שעובד במסעדה בבורן. ישבנו על הבר וקשקשנו איתו קצת, והוא מזג לנו כוס, ועוד אחת… אחרי הכוס הראשונה התיישבו לצידנו שני בחורים מהקהילה, קובני וקטלני. דיברנו איתם קצת, למדתי שהמותג בקרדי המקורי*** נעלם יחד עם המהפכה, והמשיכו לייצר אותו בארה"ב. את המבשלות המקוריות לא הרסו, והיום הן מייצרות רום שנקרא מתושלח או Matusalén בספרדית. לא הצלחתי לברר את אמיתות הפרטים, אבל הרום קיים. החבר'ה גם הפתיעו את שתינו, והזמינו אותנו לשתות איתם****.

סביב חצות וחצי החלטנו להתקפל. ר' לא הוציאה את ויטו, הכלב שלה, מהבוקר, ואני תכננתי (לתומי) ללכת למכון היום בבוקר. איזה מכון ואיזה נעליים… ישבנו ר', הזוגי ואני עד שתיים לפנות בוקר.

ננסה לתת צ'אנס לשיטה של שרון:
* התקשר אליי בחור היסטרי מאוד שנכשל ורצה לדעת מה הוא יכול לעשות, כי הוא לא יכול להגיע לפתיחת מחברות שתוכננה ליום שישי. המשך יבוא.
** מה שהייתי צריכה לעשות, בהתחשב בבחינה שיש לי מחר.
*** שהוא בכלל קטלני, במקור - הוקם על ידי מהגר קטלני שעבר לקובה.
**** מאוד חריג מבחינה סוציולוגית קטלנית, ובמיוחד לאור העובדה שדי היה ברור שלא היה להם עניין כלשהו בנו.

Powered by ScribeFire.

אתמול בדרכי חזרה מחנות הצמר החביבה עליי (כן, יש לי חנות צמר מועדפת, וגם חנות בדים) עברתי בפלאסה סאנט פליפ נרי (Plaça Sant Felip Neri), אחת הכיכרות החמודות במרכז של ברצלונה (ברובע הגותי). להפתעתי מצאתי שם שלישיית נגנים על במה די מאולתרת, שניגנו מוזיקה עתיקה לצ'מבלו, לוט (?) וצ'לו, עם תלבושות תקופתיות (חבל שלא לקחתי מצלמה). התוכניה שמצאתי שם אמרה שגם היום יש קונצרטים פתוחים לקהל, אז החלטתי לחזור לשם.

כמובן שהגעתי באיחור, כרגיל (התעכבתי יותר מדי עם הלימודים). הקונצרט היה קצר, והאחרון להיום (אין מה לעשות, אמנם יום ראשון וחופש אבל צריך ללמוד), אבל שני הדרנים פיצו על ההפסד של 10 דקות. ההרכב שהופיע היום כלל נקרא Stil BCN וכלל צ'מבלו, חליל וכינור. הם ניגנו רשימה די ארוכה של יצירות קצרות, כולן מהמאה ה-16. היה קצת פחות מרשים (הם לא לבשו שמלות ברוקד) אבל עדיין נהדר. כיף לראות תרבות שיוצאת ככה לרחוב.

כשהקונצרט הסתיים גיליתי שצמוד לכיכר נמצא מפעל לסבונים, שמייצר כל מיני סבונים בהטבעות מעניינות, כולל בצורת האריחים שעיצב גאודי ומרצפות את פאסאו דק גראסיה (Paseo de Gracia) ועוד כל מיני רחובות. חזרתי דרך פלאסה דל פי (כיכר האורן, Plaça del pi) שם מתקיים שוק איכרים מדי יום ראשון.

ביום שלישי יש קונצרט פתוח לקהל הרחב בכנסיית סנטה מריה דל מאר (מריה הקדושה של הים, Santa María del Mar). אני מקווה להצליח לסחוב את הזוגי, שהיה עסוק היום בלימודים וסירב להצטרף אלי.

(more…)

אני מתנצלת מראש, את סדר השירים המלא אני לא זוכרת (אבל אני עדיין יודעת לחפש בגוגל). ההופעה ארכה יותר משעתיים, וכנראה הייתה זהה להופעה בנווה-שלום בשנה שעברה. גם ככה אי אפשר לתאר במילים את החוויה עצמה, עם המוזיקה החיה והעוצמה שבה. עד עכשיו יש לי חיוך אווילי על השפתיים (אפילו כשעשיתי תרגילי בטן במכון היום בבוקר). הקונצרט הכי הכי, יותר מהסטונס אפילו.

כרגיל, יצאנו מאוחר מהמתוכנן. אף פעם לא מצליחים לעמוד בלו"ז (הסיבה הפעם: צריך להוציא דברים מהטוסטוס, ואז לגלות שהבקבוק שמן נזל, וצריך לנגב הכל…). למרות העומס הרב בכניסה למונטז'ויק (Montjuic), הצלחנו להגיע בזמן. עמדנו בתור, שנראה פשוט כמו מסה של אנשים, וחיכינו. פה תור זה תור, ואף אחד לא מנסה לחתוך מהצדדים (איזה יופי).

פאלאו סאנט ג'ורדי בשאר הזמן משמש מגרש כדורסל (למי שלא יודע). חשבתי שזה יהייה יתרון, כי היה קר, אבל מרוב הג'וינטים שעישנו שם בקושי אפשר היה לנשום. נכנסו, ושמענו את אלביס שר Hound dog ברקע. סבבה. ואז התחלף השיר, Dancing queen של ABBA. לא ממש נדבק.

ברבע לעשר החבר'ה עלו לבמה. הם פתחו עם In the flesh, והמשיכו עם Mother. בהתחלה חשבתי, כשהיינו איפשהו באמצע, שהסאונד לא מספיק חזק. קצת אחרי זה חטפתי גל חום, והלכתי לשבת רגע בצד. חזרנו אחר כך לעמוד די מאחורה, ולמרות המרחק הסאונד היכה בעוצמה. אולי טוב שהלכנו אחורה, אם כך. Set the controls for the heart of the sun, עם פירוטכניקה ווידאו פסיכדליים בטירוף, אלמנטים של אש ולהבות, ולסיום זיקוקים על הבמה.

אחרי כל האפקטים, שלושה שירים ברצף מתוך האלבום החביב עליי - Shine on you crazy diamond, אחריו Have a cigar ואחרון חביב מאוד, Wish you were here. אחרי המחרוזת הזו באו חמישה שירים שלא הכרתי, ובירור קצר (בגוגל כמובן) העלה ששניים הם מהאלבום Final cut, ושלושה נוספים הם שירים מקוריים של רוג'ר ווטרס.

ביירות, אחד מהשירים האלה, השאיר אותי המומה. יחד עם השיר הוקרנו המילים על המסך הענק (לא ממש יעזור לכל הספרדים). את המילים אני לא אצטט פה, אבל המעוניינים יכולים לעיין בלינק הזה. לא הפתיע אותי התוכן, אלא העטיפה - רוב שירי המחאה שאני מכירה הם קצת יותר, מעודנים, אם נקרא לזה כך. יחד עם השיר התעופף לו חזיר מתנפח ורוד שעליו כתובות גרפיטי כמו "Stop Bush now" וכיוצא בזה.

אחרי הפסקה של רבע שעה, האלבום Dark side of the moon במלואו. וואו. פשוט אין מילים. בסוף האלבום רוג'ר והנגנים "ירדו" מהבמה רק כדי לחזור ל"הדרן" מתוכנן ומאורגן מראש.

שמעתי ש-Wish you were here היה השיר הכי מרגש בהופעה בארץ. אולי זה המקום, או הספרדים והחיבה שלהם למסרים אנטי-ממסדיים, אבל בהופעה פה השיר הכי חזק (לפחות מבחינת השתתפות הקהל), היה Another brick in the wal, שפתח את ההדרן. אין מה לעשות, תנו לספרדים, ובמיוחד לקטלנים, משהו למחות נגדו, והם יהיו מאושרים.

אני הרגשתי מאוד מוזר בשיר הזה, וגם בשיר שבא קצת אחריו, Bring The Boys Back Home. ברקע, על המסך הגדול הוקרנו תמונות מחומת ברלין, ואחר כך מהחומה "שלנו" (הזוגי אמר, אל תגידי פה בקול רם שזו החומה שלנו, את יודעת מה הם חושבים עלינו). בהמשך, בין הפיצוצים הפירוטכניים הופיעו תמונות של מתנחלים, מחבלים, ושל חייל מכוון נשק על ילד. להפתעתי הזוגי לא ממש שם לב לזה. כמו שכתבתי קודם, לא הפתיעו אותי המסרים, אלא אופן העברתם. ותמיד חורה לי שמציגים את הצדדים הפחות יפים של ההוויה שלנו (שלצערי בזמן האחרון רבים על הצדדים היותר יפים).

כשנגמר הכל, התחלנו לצאת. כמובן שאם אפשר לצאת ביציאה הלא-נכונה, אנחנו נמצא אותה. עשינו סיבוב סביב חצי מונטז'ויק. האמת, נהננו מאוד מההליכה, האוויר הלח והקריר והנוף שצופה לנמל של בארסה. חזרנו מהכיוון השני, דרך כביש שצופה על כל הנמל החדש, שמואר בלילה. איזה יופי, לא נסעתי משם אף פעם.

(more…)