כי וטרינר חייב להיות משוגע » הרהורים

אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו

CrazyVet — Sun, 07 Mar 2010 18:51:52 +0000

הפוסט הזה משום מה נעלם בטיוטות ולא התפרסם בזמן. את התמונות אני עדיין צריכה להוריד מהמצלמה ולהעלות לפליקר. כשאני סופסוף אמצא את הכבל *אנחה*.

מאז שחזרתי, בטוחני, התעלומה הכי גדולה שהטרידה אתכם, הייתה מן הסתם מקום הימצאו וקורותיו של החצול המפורסם – החצול הראשון בבלוגוספירה – הלוא הוא יאסר.

אל דאגה, החצול שלום לו. מאז שחזרתי הוא שוכן לבטח אצל סבתא. הוא כל כך נבהל מהחתולים אצל ההורים שלי, שנכנס מתחת לאחת המיטות וסירב לצאת, ואף נמנע ממים, אוכל או אפילו ביקור בשירותים (המשוכללים). אז קמתי בבוקר, והבאתי את החצול למשמורת אצל סבתא.

בתחילה נאלצתי לשכנע את סבתא שהחצול מחונך וממושמע, מה שכמובן התגלה מהר מאוד כבדייה. עם זאת, החצול הפעיל את קסמיו והיא התאהבה בו. כל כך נקשרה אליו, שהיא מסרבת להיפרד מהשובב השמנמן. למעשה, לכשסופסוף שכרנו דירה (נכנסו לפני כמעט חודש), רק במשא ומתן, תוך הבטחה למצוא חצול מוצלח ורגוע יותר הגענו להסכמה שנקבל את החצול בחזרה.

אז התחלנו לחפש חצול תחליף לסבתא. אחד העובדים במקום עבודתו של הזוגי חיפש "קונה" לחצול שלו. הוא קנה גור פרסי (או לפחות זה מה שאמרו לו) ב-2000 זוזים, רק כדי שזמן קצר אחריו יתחלף השותף ויתגלה שהנכנס החדש אלרגי לחצולים. אז הגורון אופסן אצל חבר, עד שיימצא פתרון. בינתיים, למרות שלא מעט אנשים הביעו עניין ברכישת החצול, הבחור סרב מאחר והוא חיפש "בית חם" למחמל נפשו. הזוגי אמר שאנחנו מחפשים חצול, אבל לא מוכנים לשלם, מה שכן, הבית בטוח יהיה חם ואוהב. אז לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש אצל החבר המארח, הבחור החליט לתת לנו את החצול.

אז יופי, יש חצול, והוא גם ממש בובה, רק עם רסטות. וצריך גם לסרס אותו. כשהבאנו אותו הוא נראה ממש מותק ורגוע כמו שיאסר לא היה מעולם, בן לוויה מעולה לסבתא. אולם כל זה השתנה אחרי התספורת, כשהגיח מתחת למעטה הפרווה העבותה חצול שובב ביותר. עכשיו אנחנו בדילמה – להפיל על סבתא חצול שובב מאוד, ולקחת את יאסר, או להתמודד איתו בעצמנו, ובדרך גם לעשות נחת לאישה שנקשרה כל כך, למרות הכל, לחצול הידוע לשמצה?

אכן, דילמה קשה. מה דעתכם בנידון?

פוסטים קשורים

3

CrazyVet — Sat, 27 Feb 2010 20:48:50 +0000

גדולים וחכמים ממני, אמרו כבר, שהזמן לא מחכה לאף אחד, כך שלא פלא שהוא לא מחכה לי. בלי לשים לב, חולפים חודשים, שהופכים לשנים, ופתאום, אחרי למעלה משלושה חודשי שתיקה רועמת, יש לי סיבה לשבת ולכתוב שוב. הרי לא קל לשוב לכתוב לאחר זמן רב כל כך. במשך החודשים האחרונים לא חסרו לי נושאים לכתיבה, אולם לא התחשק לי להציף את הרגשות המעורבים שמלווים אותי יום יום, שעה שעה, מאז שעזבתי את גרמניה. לא התחשק לי לפרסם קבל עם ועדה, שהנה, חזרתי, ולא כפי שרציתי או מתי שרציתי, ואין בכלל שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם חיי, מכל הבחינות. ועכשיו, לרגל הבלוגולדת של המקום הקטן והפרטי שלי, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה, להעיר את הקול הפנימי שלי, לנער מעליו את האבק שצבר בחודשים האחרונים, ולהכריח אותו לחזור לעבוד. הרי יש כל כך הרבה על מה לכתוב, לא? חזרה למקורות, על כל ההיבטים והפנים שלה, אינה קלה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, ובפרט חזרה שאינה מבחירה חופשית. גם הזוגיות, שצריך לבנות ולהגדיר מחדש, לא רווה נחת. בקיצור, לא באנו להנות.

ועכשיו, מה? שאלה טובה. אני עדיין עובדת על זה. מקווה שגם יהיה לי כח לכתוב על זה. מה שווה בלוג שמתעדכן פעם בארבעה חודשים? אז הנה, בלוג יקר. כולי תקווה ששנתך הרביעית תהייה פורה ומפרה, יצירתית ושופעת, שנונה ומושחזת, ואם אפשר גם לא מאוד מעיקה. אני מקווה שבמבט לאחור, שנה מעכשיו, יהיו לי תובנות רבות יותר, לשאלות שמעיקות עליי כבר די הרבה זמן.

וחוצמזה, עכשיו אתם יודעים. אני פה, בינתיים. לאלה מכם שראויים לשיחת טלפון אישית עם החדשות, התנצלויותיי אם פגעתי בכם בזה שלא עשיתי כן. מהרבה בחינות, אני עדיין בהכחשה, ולא ממש ממהרת לדווח על החדשות, שלא היו משמחות באופן מובהק עבורי. מקווה שמתישהו בקרוב אחזור להיות יותר כמו עצמי-של-פעם. המפפף. שינויים.

פוסטים קשורים

ללא כותרת

CrazyVet — Wed, 21 Oct 2009 15:06:28 +0000

לפעמים, בורחות לי מלים מהראש, בדיוק כשאני צריכה אותן. ואז, לא משנה כמה אני מתאמצת להיזכר במילה (שאת המקבילות שלה בשתיים או שלוש שפות אני כן זוכרת), היא פשוט מסרבת לצוץ. ככל שאני מתאמצת לזכור אותה, כך היא מתחפרת יותר, ורק לכשאני מניחה לעניין, וחולפות כמה שעות טובות, היא מוכנה לחזור. כמובן שבדרך כלל זה לגמרי לא רלוונטי.

עכשיו אני נתונה במצב דומה. אני צריכה להחליט על עתידי האישי והמקצועי, ולפרקים נדמה לי שככל שאני חושבת, כך אני קרובה פחות למצוא את דרכי. הלך רוחי בקומי ובשוכבי לישון, גם אם זהה, משתנה מספר פעמים ביום. המטוטלת הזו מטלטלת אותי ומותירה אותי עייפה ומותשת.

פתאום צפים רגשות ומחשבות שקודם לא הראו סימן חיים. ברגע אחד, מתישהו לפני יומיים, הוצפתי געגועים לזוגי, שהזכירו לי שלברלין יהיה מחיר כבד מבחינה אישית. האם אני באמת רוצה את זה?

מעל כל הערבוביה הזו מרחפת כל הזמן החרדה, נוכחותה כמעט פיזית. הפחד לטעות, להכשל מזין אותה. בדרך כלל אני לא מפחדת מטעויות וכשלים, כי מהם אני למדה הכי הרבה על עצמי, אולם אני מותשת מדי מכדי לעבור שוב את אותו הסיפור – לעבור למקום חדש ולגלות שזה לא ממש זה די מרוקן את האנרגיות, ובהחלט גורם להרפתקה חדשה להראות מפחידה למדי.

הפוסט הזה לא מאוד קוהרנטי. הוא לא אמור להיות. הוא בסך הכל מנסה לשקף את מה שעובר עליי, שאינו קוהרנטי במיוחד בפני עצמו.

פוסטים קשורים

החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג'ון לנון, 1940-1980

CrazyVet — Fri, 16 Oct 2009 18:59:19 +0000

המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?

פוסטים קשורים

28

CrazyVet — Fri, 04 Sep 2009 21:48:26 +0000

עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…

פוסטים קשורים

סוף לניתוק

CrazyVet — Thu, 03 Sep 2009 20:52:16 +0000

אחרי שבועות ארוכים של המתנה, סופסוף הגיע המחשב שלי. אל תטעו, על אף התלונה המשתמעת במשפט הקודם, אינני מתלוננת כלל וכלל. אחרי הכל, על מה יש להתלונן? את המחשב העבודה הזמינה עבורי, וניתנה לי האפשרות, לבחור את הדגם כאוות נפשי. ההחלטה לא הייתה קלה, מאחר והיו אי אילו ניגודי אינטרסים בין השאיפה שלי לשמור על בריאות הגב שלי והצורך במסך גדול לצורך העבודה*. שיקול המשקל ניצח, ושיחה קצרה עם הבוס נתנה לי אישור להזמין יחד עם המחשב גם מוניטור גדול, כך שגם העיניים וגם הגב מצליחים לשמור על איזון. מאחר והמחלקה כולה (או לפחות רובה האבסולוטי) משתמש במאק, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לגבש דעה משלי על המחשבים שלהם, האם זה רק המיתוג המוצלח, או שמא באמת המוצר שלהם טוב יותר? לבסוף, ההחלטה נפלה על מקבוק פרו 13 אינץ', כי הגודל כן קובע.

בינתיים אני עדיין מתרגלת. כל קיצורי הדרך הקבועים שלי חסרי ערך, והמקלדת עדיין קצת זרה לי. אבל בסך הכל, הממשק והעבודה מולו הרבה יותר אינטואיטיביים, ולמרות שעוד לא עברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המחשב, אני מצליחה להסתדר עם (כמעט*) כל מה שאני צריכה לעשות.

קצת מוזר לי, אחרי כל כך הרבה זמן ללא מחשב צמוד בבית, לשבת בערב וסתם לשוטט ברשת, לבדוק אימיילים ולהציץ ברסס. במידה מסוימת, הייתי מנותקת לחלוטין מהעולם הוירטואלי שלי. נכון, בדקתי מיילים והייתי זמינה כל יום (כמעט), אבל התקשורת שלי הוגבלה אך ורק להכרחי ביותר. הרידר שלי, אותו ניסיתי לרוקן מדי שבת או ראשון, בביקור מיוחד בעבודה למטרות התחברות לרשת, עדיין מלא. יש דברים יותר חשובים לבדוק, כרגע. כמו הרידר שלי, גם הבלוג הוזנח באופן משווע בתקופה האחרונה. אולם יש לי תחושה שזה הולך להשתנות, ובתור התחלה יש כמה וכמה פוסטים עמוסי חוויות שנכתבו בעט, על נייר, ומחכים לפרסומם הדיגיטלי. כך שאתם יכולים לצפות להצפת הרסס שלכם, והתנצלותי עמכם מראש (אלא אם אתם מוצאים את זה מעניין וחינני, כמובן).

*משום מה לא הצלחתי להתחבר לאחד מהשרתים, אבל לשרתים אחרים באותו דומיין כן. משהו מוזר למדי, שאבדוק יותר לעומק מחר.

פוסטים קשורים

מחשבות יום ראשון

CrazyVet — Sun, 23 Aug 2009 19:38:03 +0000

טוב. לאור העובדה שייקח עוד פרק זמן בלתי ידוע עד שהמחשב שהוזמן עבורי יגיע (בערך חודש, אבל מי סופר?), נראה לי שאני צריכה למצוא פתרון אחר לסוגיית הכתיבה שלי. מחד, די מבאס לכתוב בנייר, להעתיק/להקליד ולפרסם באיחור. מאידך, האופציה האחרת גם היא לא משהו – לוותר על הכתיבה כליל. חבל לי שאני לא כותבת, כי האינטנסיביות של התקופה הזו די הולכת לאיבוד בים העשייה, שהיא מבורכת, אבל מטביעה את הזכרון.

רק אתמול, לדוגמא, דגמתי את שוק יום שבת לראשונה. נחמד למדי, מקווה לצלם קצת בפעם הבאה. אחרי שחזרתי הביתה, קניות בסופר, כביסה, לתלות, צהריים, מסע לחנות עשה-זאת-בעצמך להצטייד במעט כלים בסיסיים (מברגים, פטיש…), לחזור הביתה בשני אוטובוסים, להאבק שעתיים בתקנת מנורה מאיקאה, לבדוק את המנורות האחרות ולגלות שחסרים לי ברגים עבור אחת וקרס עבור השניה ולסיים את היום הארוך במיטה, עם ספר*. וזה היה רק יום אחד.

אני יכולה לנסות להיזכר מה עשיתי בכל יום נתון – משימה לא קלה בעליל 0 אבל זה עדיין לא יציל את החשוב מכל, הלא הוא הלך הרוח, התהליכים שעוברים עליי בכל יום ויום, תחושת ההשיג שלי, שנולדת מתוך האתגרים הקטנים של היומיום, איתם אני מתמודדת לגמרי לבדי.

קבלו את התנצלותי מראש, אם אני מציפה לכם את קורא הרסס.

*הפרידה הכפויה מהמחשב החזירה אותי לקריאה אינטנסיבית כמו פעם. שנים לא קראתי ככה, במשך שעות ברצף.

פוסטים קשורים

לילה ראשון

CrazyVet — Thu, 06 Aug 2009 19:24:28 +0000

זה היה לילה קשה. באופן לא מפתיע, בקושי ישנתי הלילה. גם החצול ספג זעזוע, שטלטל את מעט הבטחון שצבר מאז שהגענו. בשלוש לפנות בוקר (לערך) נפל אחד החלקים של המטה ברעש דגול שהעיר אותי והפיל פחד על החצול, שלא הסכים לחזור לחדר. עד כדי כך הוא נבהל, שעד שחזרתי היום מהעבודה הוא שכב מכוכבל בסמיכות לארגז החול שלו.

עכשיו, לשמחתי, הוא יצא קצת מהפינה המגוננת שלו והוא מסתובב, אוכל (חשוב מאוד) ומתחיל לחקור בחשדנות רבה את סביבתו החדשה, כל גופו אומר פחד, וכל רעש, קטן ככל שיהיה, מקפיץ אותו חזרה לכוך שלו.

אני, לעומת זאת, העברתי את אחר הצהריים בסידורים – קצת קניות, להרכיב מיטה (או לפחות את מחציתה) וכו'. אני רוצה לנסות לבנות לעצמי את הפינה שלי, אפילו אם זה רק בזכות מחבת וקערת זכוכית קטנה, שעושות לי ארוחת ערב (כמעט) אמיתית ראשונה, אותה אני אוכלת ישובה על רצפת המטבח. אחרי כל כך הרבה שבועות של לחם, קצת גבינה ועגבניות, לביצה יש פתאום טעם של בית, אפילו אם אני עדיין לא ממש מסתדרת עם הכירה החשמלית והשמן הוא שמן זית (אני אישית מחבבת ביצה בחמאה, אבל עדיין אין מקרר אז גם אין חמאה).

צעד קטן כל יום, ובסוף אני אגיע גם לשם.

פוסטים קשורים

הגענו

CrazyVet — Wed, 05 Aug 2009 18:57:13 +0000

זהו. המעבר הושלם. החצול ואני בדירה החדשה שלנו. זה לא היה מעבר קל, אולם הוא עבר הרבה יותר חלק משציפיתי. החצול עודנו בשוק, תחת השפעת הכדור שנתתי לו בשדה התעופה, לפי המלצת הוטרינר*. הדירה קצת מבולגנת, עד כמה שדירה ריקה מאוד יכולה להיות מבולגנת, אבל בעיקר ריקה. אפילו את המיטה, פריט הריהוט היחידי בנמצא, עוד לא הרכבתי, כי עוד חסר חלק אחד, אותו אקח מחר מהעבודה.

אני מנסה לארגן את החצול לשינה. הוא מרחרח בחשדנות, עדיין לא מחליף את המיטה האהובה עליו בזו החדשה. אני לא מאשימה אותו, התקציב לא מאפשר השקעה במזרון איכותי, וזה שנותר מאחור בבארסה היה משובח למדי.

אני מתעטפת בסדינים בלב כבד. קשה לעזוב בית ובן זוג ביום אחד, במיוחד אחרי כמעט שבוע של פרידה ארוכה ממקום שלמדתי לאהוב**. מיותר לציין שזה לא היה קל, ומלווה בלא מעט דמעות, ורגעים של כמעט-דמעות***. מחר יהיה יום חדש. ואני מקווה שהתחושה הזו תנה מקום לריגושים וחוויות של התחלה חדשה. אחרי הכל, כמו שאומר הזוגי, אנחנו ברי מזל, להתחיל שוב במקום אחר, חיים אחרים.

*"הוא נראה לי חצול רגוע למדי, נראה לי שהוא יוכל לנסוע אפילו בלי טשטוש. קחי את הכדור איתך ואם הוא מאוד עצבני, תני לו אותו". כן, זו לא היתה האסטרטגיה הנכונה. למדתי מזה לפעם הבאה, לעומת זאת.
**אהבתי את בארסה מהיום הראשון שלי בעיר, אבל אחרי שעברתי לגור שם הייתי צריכה ללמוד להכיר אותה, לאהוב אותה כבית, היכרות שונה לגמרי מזו של התיירת שהייתי לפני כן.
***אני לא יודעת מה יותר גרוע, לבכות או רק להרגיש על-סף בכי, לאמץ את כל השרירים בפנים כדי לא לגלות את הרגש, אולי פשוט יותר קל לבכות וזהו?

פוסטים קשורים

בעין הסערה

CrazyVet — Wed, 08 Jul 2009 17:37:43 +0000

אומרים, שכשהמכה צפויה, הכאב פחות חזק. אולי אפילו הוכיחו את זה אצל עכברים. אבל כל זה ממש לא משנה כשפתאום החיים מתהפכים, ולמרות הציפייה, כי ידעת שזה יגיע, הכאב חריף וחזק ממה שחשבת. ופתאום כל התכניות המפורטות שלך הולכות לאיבוד בתוך הכאב, ואת לא יודעת איפה לקבור את עצמך, מה לעזאזל עבר לך בראש שהחלטת לעשות שינוי כזה? ולמרות שהראש אומר שאחרי תקופה קשה, תצאי מזה מחוזקת, ושאין לך ממה לדאוג ובטח לא לפחד, הברכיים שלך בכל זאת רועדות והדמעות דוחפות אחת את השנייה בדרכן החוצה. ואיכשהו, למרות הקפדנות שלך, שום דבר לא מתקתק. מישהו צריך לשים קצת WD-40 בצירים של חייך. ועכשיו את יושבת, וכותבת על זה, בתקווה שזה מה שינקז קצת מהפיכסה שיש לך בפנים. אולי זה יעזור. ואולי לא.

היום עברתי לגרמניה. לבד. הזוגי החליט לחזור לארץ, מאחר והעתיד המקצועי שלו פה לא נראה מבטיח. כאב הקריעה מהבית, מבארסה האהובה שלי, גדול פי כמה וכמה כשאני יודעת שיחד עם הפרידה מהמקום שלמדתי לכנות "בית", אני נפרדת גם מהאיש היקר איתו בניתי את המקום הקטן שלי. ונכון, אפשר לנסות להמשיך בשלט רחוק, אבל אחרי 7 שנות מחייה משותפת, איך שלא אהפוך את זה, זה לא אותו הדבר. מעבר לסערת הרגשות שהייתי נתונה בה, נראה כאילו הכל נגדי היום – המחשב לא זיהה את הזמנת הטיסה שלי, בבידוק הביטחוני רצו לראות את הדברים שהיום לי בתחתית המזוודה, הגעתי לשער אחרי שקראו לנוסעים האחרונים (קרי, אני), ובזמן שחיכיתי לאוטובוס התחיל לרדת גשם (מיותר לציין שלתחנה לא היה אפילו גג קטנצ'יק לחסות תחתיו, כן?). בכל מקרה, עכשיו אני בחדר המעונות שלי, יושבת על מיטה בגודל מיקרוסקופי ובלי חיבור אינטרנט, כותבת ומקווה להפריש קצת מהעצב דרך המילים. לא עובד כל כך. נראה לי שהגיע הזמן להחליף את המקלדת בצמד מסרגות. אם אי אפשר לגרש את העצב, אפשר לפחות לרתום אותו למטלות פרודוקטיביות, לא?