המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?

פוסטים קשורים

• ללא כותרת
• הגענו
• לילה ראשון

אחרי השיעור הלכנו לאכול סושי, כולם ביחד, עם המורות. הבחירה בסושי איננה מקרית, לאור העובדה שאחת המורות, היידי, השתמשה בסושי כמוטיב חוזר בדוגמאות שלה, שהפכו לבדיחה פנימית בינה לבין היפני בקבוצה. כשהיא שאלה אותו אם הסושי טוב, הוא אמר "בסדר", כלומר ביפנית מעשית "לא ממש".

אני יושבת עכשיו כמה דקות בספרייה, להתעדכן קצת ולענות על כמה מיילים, לפני שאני חוזרת לדירה. בערב אני הולכת לראות סרט אילם מלווה במוזיקה עם י', בקולנוע סינמטקי משהו בכיכר רוזה לוקסמבורג. חוויה, לא?

פוסטים קשורים

• עומס יתר קריטי
• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• וזה הסוף

קשה להתמודד עם זכרון מתעתע. יש לי פלאשבקים משברירי רגעים, שפת האלבה בהמבורג, ברווזים בפארק בבריסל, התחרה בברוז', וקצת מהחומה בברלין. את דרזדן אני לא ממש זוכרת. רק שהיא הייתה יפה, בצורה שהדהימה אותי אחרי שלמדתי שהעיר נחרבה כמעט כליל במלחמת העולם השניה. על הזוועות האלה קראתי כמה שנים מאוחר יותר, בספר שהיווה נקודת מפנה ספרותית מבחינתי, בית מטבחיים חמש.

כשהחברים ללימודים אמרו שהם נוסעים לדרזדן ביום ראשון, הצטרפתי בשמחה (ברגע שידעתי שהזוגי מגיע ביום רביעי ולא היום, כפי שחשבנו בהתחלה). הרכבת יצאה בשבע וחצי, אז קבענו בשבע. יצאתי מהבית בשש ורבע, והתעוררתי איזה שעה קודם, כך שפלא שאני מצליחה לחבר משפטים רהוטים פחות או יותר. בעוד חבריי לנסיעה ניצלו את הזמן לשינה, התרכזתי בסריגה, ואפילו הספקתי לסיים את הצעיף לסבתא לפני שהגענו לדרזדן. זמן מנוצל כראוי.

הספקנו לקרוא קצת על דרזדן בדרך. אמיליה הייתה מאורגנת והביאה איתה ספר בספרדית, שכמעט כולנו יכולנו לקרוא (חוסה, מהאיים הקנריים, ואמיליה, מארגנטינה), כך שידענו קצת מה מצפה לנו ומה לחפש. לשמחתנו היום היה נאה, קר אך שמשי.

את רוב היום העברנו בשיטוטים בעיר העתיקה, המשוחזרת. עמדתי מול כנסיית הנשים, Frauenkirche בגרמנית, הכנסייה ששוחזרה מתל של אבנים, וניסיתי להבין איך אני לא זוכרת ערמה כזו של אבנים, כמו בתמונות "לפני" (הציצו בוויקי, יש שם הסבר מפורט פלוס תמונות). כמו בכל כך הרבה מקומות אחרים בגרמניה, לא יכולתי שלא להתפעל מהיכולת לשחזר בניין בארוק שכזה, כאילו היה פאזל עצום.

בדרך כחזרה כבר הייתי כל כך עייפה, שלא הפריעה לי כלל העובדה שאין לי שום דבר לסרוג. הגעתי הביתה וקרסתי על הספה, שמחה שבמקרר היו שאריות פסטה מיום קודם. ועכשיו, לישון. מחר חוזרים ללמוד.

פוסטים קשורים

• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן
• הפתעות, לטובה ולרעה
• הישגים קטנים #2

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר – וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת – אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• עומס יתר קריטי
• סיכום מחצית

דה-סטרס זו תופעה מוזרה. פתאום נופל המתח, וכל הגוף עייף והמוח דורש מנוחה. כל הטרדות הקטנות שהעסיקו את המוח שלי קודם פינו מקום למחשבה רק על מנוחת הצהריים שתגיע בקרוב. הנסיעה ברכבת מתארכת יותר מהרגיל, וההאזנה לתלמידות שנה ראשונה שמקטרות על הלימודים משעשעת אותי באופן גרוטסקי, כי אין להן מושג מה עוד מחכה להן, ומאידך הן מזכירות לי את עצמי לפני 4 שנים, זכרון שגורם לי להרגיש זקנה מהסוג שאומר "איך הזמן טס". אבל הוא באמת טס, כי רק אתמול-שלשום ארזתי את המזוודות ועליתי על מטוס עם כרטיס-כיוון-אחד לבארסה, והיום אני על סף סיום הלימודים. חמש שנות לימודים, ועכשיו מה?

מה יהיה אתי עוד 3 חודשים אני לא יודעת, אבל את התוכניות לסופ"ש לפחות כבר עשיתי. את ה"היטהרות" כבר התחלתי, בטקס הקבוע של ביקור במספרה אחרי הבחינה האחרונה. הורדתי 20 ס"מ מהאורך (פחות או יותר) ועכשיו אני מרגישה משוחררת כמו כבשה אחרי הגז (טוב, רק כמעט, עדיין יש לי שיער ארוך למדי וצפוף מאוד). עכשיו הזוגי ואני הולכים לאכול צהריים (כי אין לי חשק וכוח לבשל, וגם צריך לחגוג קצת), ומחר אני מתכננת סיבוב צמר עם פרנצ'סקה, לחידוש האספקה. ולנוח. ולתפור. ולנקות קצת את הבית, באמת הגיע הזמן. מסתובבים פה גלגלי פרוות-חצול אפורה בגודל שמשתווה ליצרן.

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• עומס יתר קריטי
• הישורת האחרונה?

אני מניחה שהעצבנות הזו היא תערובת של סוף, פחד מהלא-נודע וגם מהעובדה שלא יהיה יותר מביך מלהיכשל בבחינה האחרונה של התואר, אחרי שעברתי את כל הבחינות במועד א', לאורך כל התואר*. עכשיו נותר לי רק להתארגן על ארוחת ערב, אולי להרים טלפון לאמא כדי לשמוע קול מעודד (זה תמיד עוזר), ולקוות לטוב.

*ניגשתי רק לשתי בחינות במועד ב', לאחר שהחלטתי שמועד א' צפוף לי מדי, בשנה רביעית האיומה והלחוצה.

פוסטים קשורים

• וזה הסוף
• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• עומס יתר קריטי

כבר הזמנתי תור למספרה, לטקס התשליך המסורתי של סיום עונת בחינות, כך שאחרי הבחינה מספר אחד לעונה זו, אני גאה להכריז, עונת הבחינות בעיצומה.

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• עומס יתר קריטי
• וזה הסוף

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט – אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• ללא כותרת
• עומס יתר קריטי

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

פוסטים קשורים

• צרפת, שוב
• חוויות ראשונות ממונטווידאו
• כשל טאפאס

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על פוסטים, שבסופו של דבר לא רואים אור, אפילו לא מגיעים להיות טיוטה. לחץ הזמן, המתח, הבעיות הטכניות, הלימודים, כולם תוקעים מקלות בגלגלי הכתיבה שלי.

אז מה לא סיפרתי, וממש רציתי?

• קיבלתי את המלגה. כבר חשבתי על הפוסט עם כל השמחה וההקלה. מישהי אמרה לי שהיא בדקה בחשבון הבנק וגילתה שהמלגה כבר נכנסה. באותו הרגע רצתי לחדר מחשבים לבדוק את החשבון שלי, וקפיצת האושר שלא יכולתי להחזיק בפנים קצת הפחידה את הסטודנטים שהיו עסוקים בצ'אט סוער*. מזל שהגיע לפני יומיים מכתב שמודיע רשמית על קבלת המלגה. אחרת לגמרי הייתי שוכחת מזה.
• שהבלוג, שאוטוטו יש לו בלוגולדת, עבר כבר את הפוסט המאה. רציתי לכתוב משהו, להזכיר את זה, אבל איכשהו לא יצא. לא נורא. אבל בשבילי זו בכל זאת מיני-נקודת-ציון.
• המחשב החדש סופסוף בבית, עם המערכת הפעלה כמו שצרי, וכפי שאתם יכולים לראות, עברית שוטפת. יש עוד הרבה עבודה, להתקין אופיס, טיונינג עדין שלא נדבר על כל העבודה שהמחשב הישן צריך. בין היתר כל ההתעסקויות הטכניות עם המחשב גזלו בלי סוף זמן ובעיקר עצבים. כמה טוב שנגמר.
• סופסוף סיימתי את העבודה שלא נתנה לי לישון בלילה. איזו הקלה. באמת. 20 עמודים תיאור מקרה. ארוך ומורכב. חשבתי לרגע לפרסם את העבודה פה בבלוג (למען סטודנטים שמתעניינים וכאלה), אבל החלטתי בסוף שלא. אם יש לכם עניין מיוחד בנזקי חמצון ורבדומיוליזיס בכלבים, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר במייל.

וזהו, בערך.

*מה חשבתם, שהם באמת למדו?

פוסטים קשורים

• 3
• סוף לניתוק
• סוף דבר