כי וטרינר חייב להיות משוגע » תפירה

עוד סוף אחד

CrazyVet — Wed, 04 Jun 2008 19:07:24 +0000

ביום שני, בדרך לפיזיותרפיה, ראיתי שלט אדום ענק שצעק "חיסול" על חנות הבדים החביבה עליי, בה אני קונה זה חמש שנים פלוס-מינוס. היום סופסוף מצאתי את הזמן לקפוץ לשם, רק כדי לגלות שסוגרים את החנות, שאלוהים יודע כמה זמן יושבת שם. עצבות, באמת. את כל הפריטים הכי מוצלחים שלי, תפרתי מבדים שקניתי שם, תמיד מאותו מוכר.

אבל, כמובן, אין רע בלי טוב, ומחירי מכירת החיסול מחייבים יצירת סטוק של בדים משובחים. בינתיים, בחרתי משי מודפס בירוק וכחול, צמר אפור ופשתן כחול-כהה. עוד אחזור לסיבוב שני, אבל הייתי קצרה בזמן… צריך לאסוף מזכרות, לא?

פוסטים קשורים

שמלה ועוד קצת

CrazyVet — Sun, 04 May 2008 11:43:09 +0000

לאור הביקוש, כמה תמונות – השמלה, השאל, התיק והענק מהמסיבה. למעט השמלה, אותה אמי היקרה סרגה, הכל מעשה ידי.

לצערי התמונות לא עושות חסד עם הצבעים, אני פשוט לא מצליחה להוציא תוצאות טובות יותר עם המצלמה הזו (מתישהו, DSLR של ניקון, בווישליסט שלי כבר הרבה זמן…)

פוסטים קשורים

מה עושים כשנשארים לבד בבית?

CrazyVet — Tue, 29 Jan 2008 20:49:53 +0000

הזוגי נסע למדריד, ואני החלטתי שזו הזדמנות מעולה לחדש את מלאי הצמר. החנות החביבה עליי תסגר לשלושה שבועות עוד מעט לרגל נסיעה משפחתית), כך שצריך למלא חסרים. לצערי, את המסרגות שאני צריכה לפרויקטים שבחרתי, לא היה להם במלאי. כך שבכל מקרה אצטרך לחכות. בחנות פגשתי את פרנצ'סקה ובלן מקבוצת הסריגה שלי, ואחר כך הלכנו לשתות קפה באיזה מקום ליד. איזה כיף.

אלפקה 70% בצבע טבעי, טוויית יד מפרו.

אלפקה 100% בצבע טבעי, כנ"ל

משי סארי ממוחזר, מגיע מקואופרטיב נשים בנפאל (?). מתכננת לסרוג ממנו תיק, או אולי איזה צעיף תכשיטי משהו.

סיכות חמודות, לבלוקינג וגם לתפירה.

ועוד כמה דברים, אבל זו הפתעה. וחוצמזה, חגגתי גם קצת על מכירות סופעונה בחנות הבדים החביבה עליי. הצמר באפור-פחם היה קצת מעבר לתכנון, אבל המוכר (שכבר מכיר את החיבה שלי לבדים כאלה) עשה לי מחיר שהצדיק את כאב הכיס.

לא צמר לסריגה, אלא לתפירה. החום מיועד למכנסיים, והאפור-פחם יספיק למכנסיים וגם לחצאית.

ומה עושים כשהזוגי לא נמצא? מסדרים את הקופסא של הסטש (stash). איזה הישג.

פוסטים קשורים

מכונת תפירה משלי

CrazyVet — Thu, 24 Jan 2008 19:55:59 +0000

כבר הרבה זמן אני חולמת על מכונת תפירה משלי. מאז אותו הקיץ לפני כמעט חמש שנים, עוד לפני שהתחלתי ללמוד, כשחזרתי לתפור בקיץ עם סבתא. אף פעם לא מצאתי את התקציב לזה, ותמיד גם דחקתי את הצורך הזה בטענה (אווילית משהו), שבכל מקרה לא יהיה לי זמן לעניין הזה. אבל כמו כל צורך עמוק שכזה, מתישהו צריך לפרוק אותו. אז הפריקה תמיד הייתה מרוכזת בקיץ, חמש חצאיות, שמלה, חולצה, ציפיות לכריות, תיקים קטנים… אבל למכורים באמת זה לא מספיק, ואת הצורך היצירתי פרקתי בדרכים אחרות, בעיקר בסריגה.

בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן, שצריך למצוא את התקציב, כי יש כל כך הרבה דברים לעשות ומעט מדי זמן בקיץ, בעיקר אחרי הקיץ העמוס של שנה שעברה (ארבע חצאיות בשבועיים, בערך). ההחלטה נפלה כשהחלטתי להגיש מועמדות למלגה, עם התחייבות עצמית להשקיע חלק ממנה במכונת תפירה. מעין השקעה בנשמה, על חשבון שאר חפצים גשמיים יותר (אבל לא פחות נחוצים).

אז אחרי שעשיתי קצת חקר שוק, החלטתי לקנות מכונה של Pfaff, במחיר של (תחזיקו חזק) 650 יורו. לא מעט, אבל זה עדיין יותר מוצלח מהמחיר ההתחלתי, מעל 800. אבל זו השקעה. היום הלכתי לשים את המקדמה, ואת המכונה אאסוף רק בסוף תקופת הבחינות, כי אני יודעת שכל פתרון אחר יגרום לי לכשלון גורף בבחינות. גם ככה קשה לי מאוד להתרכז… אני בעיקר חושבת על כל הפרויקטים, ובאיזה סדר. לפעמים אני מרגישה קצת מוזרה מהבחינה הזו, פריקית של סיבים, אריגים וסריגים. אבל לפחות זו התמכרות בריאה.