זו הייתה התגובה של המשוגעת כשסיפרתי לה שאני סופסוף מחליפה טלפון. טוב, בערך. היא אמרה שירד גשם שלושה ימים, אבל זה לא נראה טוב בכותרת .

הנייד הנוכחי משרת בכוחותינו כבר בערך שמונה שנים, והוא "יד שניה" ושימש עוד איזה שנתיים אצל מישהו אחר. החיה הנדירה היא נוקיה 6120, מאלה הישנים - זוכרים אותם? סוס העבודה הישן שלי עדיין עובד, ובשום אופן לא הולך לפח. יש לאבא חבר שעוסק בשיפוץ טלפונים ישנים בתור תחביב, והוא כבר יחזיר לו את זיו נעוריו.

אז מה קרה שהחלפתי? החלטתי שצריך להחליף מפעיל סלולרי, כי החברה שאנחנו מנויים אצלה, מוביסטאר, לא ממש שמה עלינו כשהמכשיר של הזוגי התקלקל, ולא רצו להחליף לו במחיר סביר. הוא קנה מכשיר חדש, עם כרטיס נוסף ו-12 יורו לשיחות בחמישים יורו, אבל הוא לא כל כך מסתדר איתו, והתכנון הוא להשתמש בו בתור טלפון אורחים (ויש די הרבה כאלה).

החלטנו לעבור לוודאפון. התחלנו את התהליך, שכלל מילוי שמונה-עשר טפסים בערך, וזה לא פשוט עם השמות המוזרים של שנינו, בחרנו את המכשירים שרצינו (נוקיה 6288, 70 יורו כל אחד) ויצאנו לדרך. ואז, מוביסטאר פתאום קמה והציעה לנו הצעה נגדית - שני מכשירי נוקיה N70 והנחה על חיוב הטלפון בשלושת החודשים הקרובים, כמובן במסגרת התחייבות ל-18 חודש (כן, רק 18 חודש). אנחנו נסרב לחיסכון של 140 יורו? כמובן שלא.

אתמול הלכנו לאסוף את הצעצועים החדשים, ועכשיו, כשהם כבר טעונים ומוכנים, אפשר להתחיל לשחק.

הזוגי ואני זה עתה שבנו מהמשחק של בארסה מול ליון. לא אכביר מלים, מאחר וכדורגל הוא בהחלט לא נכלל בתחומי הבנתי או אפילו קרוב לזה. זו הפעם השניה שאני הולכת אתו למשחק*. הפעם, בניגוד למשחק הקודם, ישבנו במקום נחמד הרבה יותר, יחד עם חבר לעבודה של הזוגי, שדרכו קנינו את הכרטיסים.

אני חייבת לציין, בתור אדישת-ספורט באופן כללי**, זו חוויה מעניינת. קודם כל, בשביל מנותחת-עיניים שכמוני התחושה הנהדרת של ראות כל כך חדה היא מדהימה. נכון, גם ביום שטוף שמש אני יכולה להרגיש ככה, אבל זה עדיין משהו אחר. בנוסף, כמות האנשים מפעימה, במיוחד כשכולם קמים על הרגליים, לטוב ולרע***.

אני עדיין לא חובבת כדורגל, למרות שאם כבר, של בארסה. כי בארסה היא יותר ממועדון.

וחוץ מזה, היה אחלה משחק.

*הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים (בערך), מול ואלנסיה.
** ממש לא מזיז לי מה עשה אלונסו, או רוסי, או נדאל, ובכל זאת אני יודעת.
*** למרות שהקהל פה די רגוע ושקט.

אתמול מלאו ליאסר, החתול שלנו, ארבע שנים. חשבתי שזוהי הזדמנות מעולה לספר עליו קצת, כי אחרי הכל, הוא לא סתם חתול, הוא חצול*.

את יאסר לקחתי בתחילת השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, מזוג סטודנטיות תאומות שלמדו בשנה רביעית. היו שלושה חתלתולים אפורים, והתלבטתי ארוכות בינהם. אחד היה מיועד למישהו, וחשבתי אולי לקחת שניים, אבל הזוגי לא כל כך התלהב ועד היום אני קצת מצטערת על זה. ניסיתי לבחור לפי המין, אבל לי לא היה מושג ולבנות משנה רביעית גם לא (בדיעבד) כי הן אמרו שנראה להם שהוא נקבה**

היום ההוא היה קשה לו, לקחתי אותו בקופסא במטרו, ובדרך מהמטרו הביתה, בתוך המעיל. כנראה שהוא ממש סבל באותו היום, כי הוא עשה פיפי במיטה המיוחדת שקנינו בשבילו, הקיא על השמיכה שלנו ואחר כך עשה עליה שוב פיפי. אבל למחרת הוא כבר היה בסדר, והיום הוא עושה מחוץ לארגז רק כשהוא ממש מרוגז עלינו.

לא ידענו איך לקרוא לחתלתול הקטנטן שהבאתי, גם בגלל שלא היינו סגורים על המין וגם בגלל שלא ממש ידענו מה יתאים לו. אבל אחרי חודש, החבוב חשף את אופיו האמיתי - טרוריסט. יאסר, בצעירותו, אהב יותר מהכל להתחבא מאחורי כל דבר שהוא ולתקוף אנשים שעוברים, במיוחד אותי. היום זה כבר די עבר לו*** אבל מדי פעם הוא עדיין מתחבא ותוקף.

מלבד נטיותיו המרושעות לתקוף עוברי אורח תמימים, יאסר גם היה חשמלאי חובב. עד היום יש לו חיבה לכבלים. הוא ביצע חיווט מחדש לרמקולים של המערכת, למטענים של הניידים וגם למטען של המחשב הנייד שלי, ועוד כמה כבלים של מתח גבוה. גם חיבה זו נרגעה קצת, אבל לא לגמרי.

ועוד דבר שיאסר אוהב לעשות - לאכול פלסטיק. אני לא מבינה את זה, אבל כנראה יש לו איזשהו חוסר בתוצרי נפט או משהו כזה. אסור להשאיר לידו שקיות משום סוג, ובמיוחד לא עטיפות ניילון. מדי פעם אני עדיין מוצאת שאריות אצלו בארגז, ואני מקווה שהוא לא יארגן לעצמו איזה חסימת מעיים קטנה עם כל הפלסטיק הזה.

אז יאסר - יום הולדת שמח. אנחנו אוהבים אותך, למרות שאתה נזק לא קטן ולא ממש חתולי באופייך. אבל אתה מצחיק וזה מפצה על הכל

* חצול, המונח הביתי לחתול וחציל גם יחד, שיבוש שלי כשאמרתי לזוגי, בוא נכין סלט חצולים, ונשאר.
** אחרי חודש ירדו לו האשכים וראו שהוא לא.
*** הגיל וכל זה.

הנה כמה תמונות של הנמר הביתי.

>

כמו שאתם בודאי יכולים לדעת, אתמול היה יום הולדתי. אני לא ממש מחבבת את היום הזה, כי בנוסף להרגשה הלא חביבה עליי במיוחד של "מרכז תשומת הלב", התחושה של "עוד שנה עברה והנה איפה אני עכשיו" לא ממש אהובה עליי. כמובן, התחושות הללו לא נובעות מחוסר התקדמות, כי דווקא בכל נקודה שכזו, כאשני מביטה לאחור יש לי הרבה הישגים להתגאות בהם.

אבל אתמול היה יום נחמד, יחסית. אמנם הייתי עסוקה בלימודים, אבל אמא ואבא ואחותי התקשרו לברך, וגם הסבתא החורגת מגרמניה, וגם אמא של הזוגי. כך שלא הפריעו לי יותר מדי. גם החברות עסוקות בלימודים, ובהזדמנות אחרת נחגוג.

הזוגי הפתיע אותי. קבענו לצהריים, כי היום הגיעו אורחים וידענו שצפויות כמה ארוחות ערב בחוץ. כשסיימתי להתלבש, שמעתי צלצול בדלת וחשבתי "מצאו זמן לצלצל, אני חייבת לצאת". הוא עמד בדלת, עם שני ורדים אדומים (וריחניים, כמו שאני אוהבת), ואמר שהוא בא להפתיע אותי. אכן, הפתיע אותי. ואז הוא הפתיע אותי שנית, כששלף את מתנת יום ההולדת - טבעת משובצת יהלום*, ושאל אם היא מוצאת חן בעיני (קשה מאוד מאוד לקלוע לטעם שלי). הוא הפתיע אותי פעמיים עם זה - גם המתנה עצמה וגם בגלל שהוא כבר שבוע מנג'ס לי לגבי המתנה.

צהריים אכלנו בקפה החביב עלינו דולסו, שפ', אחד מבעליו בדיוק חגג יום-הולדת גם כן. הוא יודע שאנחנו חוגגים ביחד, ודאג לעוגה מקושטת פלוס נר. איזה מותק של בנאדם. אנחנו גם זכרנו והבאנו לו ורד.

ואחרי כל זה - לחזור ללימודים. גם ככה קשה להתרכז, ועוד אחרי כל הסוכר הזה… אז סביב 6 עשיתי הפסקה והלכתי לקנות צמר לשני הסוודרים לתינוקות שאני מתכננת לסרוג כמתנה. כל אחד והנאות יומולדת שלו, לא?

*ולא, לא טבעת אירוסין (כבר שאלו), לא יהיה כדבר הזה אצלנו, לא בקרוב לפחות

ביום ראשון הראשון בחודש הכניסה למוזיאונים היא חינם אין כסף. אז סחבתי את הזוגי למוזיאון פיקאסו, כי הגיע הזמן למחוק את הבושה - בכמעט חמש שנים שאני נמצאת פה, מעולם לא ביקרתי במוזיאון. כשהייתי בעיר בתור תיירת לא רציתי לבקר במוזיאון - כבר הייתי במוזיאון בפאריס וחשבתי שמספיק מוזיאונים, צריך להכיר את העיר דרך הרגליים. וכשעברתי לגור פה, más de lo mismo*.

יצא המקרה ויום אתמול היה גם היום הראשון למכירות סופעונה, מה שאומר שכל העולם ואשתו היו ברחוב, עם שקיות בכמויות. מצד שני, היו מעט אנשים במוזיאון.

אז שילבנו את המוזיאון בקצת קניות, או לפחות ניסיון למצוא משהו שימצא חן בעיני הזוגי**. חיפשנו לו חולצות ספורט נושמות, ולא מצאנו שום דבר ראוי וסביר. בדרך למוזיאון נכנסנו לאאוטלט החביב על הזוגי, שמוכר ג'ינסים של דיזל ואנרג'י, ולפעמים אפילו מחזיק מכנסיים במידה שלו***. הפעם הוא אפילו הצליח למצוא משהו במידה, ואפילו יפה. אז הבחור יצא עם ג'ינס בארבעים יורו (במקום 65, סופעונה).

המוזיאון היה נהדר, כמו שאפשר לצפות. המבנה עצמו מדהים, ולמדתי שהוא מורכב מחמישה ארמונות נפרדים, שרובם נבנו בין המאה ה-14 למאה ה-15. ההזדמנות לבקר במוזיאון נפלה ברגע מעולה, כי בדיוק מוצגת עכשיו תערוכת צילומים של לי מילר.

אז נכון שאתם יכולים לקרוא ישר בוויקיפדיה, אבל אני יכולה לספר לכם שלמדתי שלי מילר הייתה צלמת סוריאליסטית נהדרת, וגם הצילומים הדוקומנטריים שלה יוצאים מן הכלל. הבחורה התחילה את הרומן שלה עם המצלמה מהצד השני - היא הייתה דוגמנית. אחרי החשיפה הראשונית התחילה לעבוד עם מאן-ריי וביחד הם פיתחו שיטת צילום שנקראת Solarization. מפה לשם (החיים שלה היו די הרפתקניים****) היא פגשה את פיקאסו, והתחילה לצלם אותו באופן תיעודי. את הצילומים האלה ראינו בתערוכה. הצילומים מראים נופך מאוד אישי, אפילו אינטימי, של פיקאסו. עם ילדיו, עם אשתו ועם חבריו. אהבתי מאוד.

עוד בתערוכה ראינו צילומים שלה ממלחמת העולם השנייה (היא הייתה צלמת עיתונאות באותה התקופה), מקלן, בוכנוואלד ודכאו.

בדרכנו חזרה עצרנו בסניף אחר של האאוטלט, ולא מצאתי שום דבר בחלק של הנשים. אז ניסיתי במחלקת הגברים, ובסוף יצאתי עם אותו דגם ג'ינס שקנה הזוגי (ובאותו הצבע), רק במידה שלי. עכשיו אנחנו תואמים.

הזוגי ואני חוגגים היום חמש שנים להיכרותנו. בעוד קצת פחות מחודש נחגוג חמש שנים של מגורים משותפים. אני מסתכלת אחורה וקשה לי להאמין. בחמש שנים האחרונות חוויתי חיים שלמים - למדתי שתי שפות ומקצוע, חייתי בזוגיות נהדרת, אפילו אם לפעמים קשה. ואפילו אימצנו חתול (עליו אספר בפעם אחרת). ואו. חמש שנים. 20% מכל החיים שלי אני עם אותו בן-אדם. למרות הרגעים הקשים, אני לא מתחרטת לרגע. נכון, היו זמנים מחורבנים, ועוד יהיו, אבל הרגעים הנהדרים מפצים על הקשיים. אני רק מקווה שזה ימשיך כך מאחר וההיסטוריה שלנו היא קצת חריגה, נראה לי הולם לספר קצת על ההיסטוריה העתיקה הזו, כי היא בעצם מסבירה למה דווקא בארסה.

אז לכל מי שחשב שבחרתי את בארסה רק בגלל שהיא יותר נחמדה ממילאן, נניח, אז זהו, שלא. לא הגעתי לפה כדי ללמוד, בכלל הייתי אמורה ללמוד בת"א.

אחרי כמה חודשי עבודה בארקפה (סיפור ארוך, פעם אחרת) לקחתי את הכסף שחסכתי לאופנוע ונסעתי לטיול באירופה. התחלתי ברומא ותכננתי להעביר כמה חודשים בפאריס, לצחצח את הצרפתית בטרם החזרה ללימודי ביולוגיה + צרפתית (קומבינציה מוזרה לדעת רוב האנשים שסיפרתי להם את זה. נא לצחוק בבוז, בבקשה). בדרך גם ביקרתי אצל הבת דודה של אמא בוינה ואחר כך - ברצלונה (גם כן אצל בת-דודה של אמא).

הגעתי לבארסה, ובין יום שמשי בים ויום פחות שמשי במוזיאון מירו, זכרתי שאמא סיפרה לי שהבן של חברה שלה מהגרעין גר בעיר, ולומד פה. היא אמרה לי משהו בסגנון, דברי איתו, תשמעי מה זה ללמוד בחו"ל… הרי את חושבת על זה, קשה מאוד להתקבל לווטרינריה בארץ…

מפה לשם, הבחור בכלל לא היה פה. הוא היה בארץ. ואני חשבתי, נו, שוין. לא יקרה כלום אם אני לא אפגוש את הבן של החברה מהקיבוץ בגולן. וכבר תכננתי את הנסיעה לפאריס, וקניתי כרטיסים לרכבת. ל-19 ליוני.
ב-18 ליוני לפני חמש שנים בדיוק, בערך בעשר בערב, התקשר אליי בחור חביב אחד, ואמר לי "אני הבן של…, קיבלתי את הטלפון מאמא שלך. בא לך להיפגש לבירה?"

אז פגשתי אותו לבירה, ואחר כך ישבנו באיזה באר בראבאל (El raval) וכשניסגרו הבארים בשתיים לפנות בוקר הלכנו לשבת אצלו בדירה. דיברנו כל הלילה, ושתינו בלי סוף. ולמרות כל מחשבות הזימה שאולי עוברות לכם בראש, לא קרה כלום. הוא אפילו לא נישק אותי. ג'נטלמן אמיתי?

לקחתי את עצמי, את תיק הגב הענק ועליתי על הרכבת עם ההנגאובר הכי קשה שהיה לי בחיים (במיוחד עם הרכבת המיטלטלת). איכשהו הגעתי לפאריס בחתיכה אחת.

פה נגמר הפרק הראשון בטלנובלה הפרטית שלי. היא אולי לא ארוכה כמו של פורד, ובטח לא כל כך חובקת עולם.

Powered by ScribeFire.