לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

פוסטים קשורים

• פאייה בסלמנקה
• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן
• הצבע רזרבה

עוד לא שבוע פה, אני רק מתחילה ללמוד את המקום באמת. אתמול גיליתי שהסופר הקרוב נמצא במרחק קילומטר וקצת. ניחא, קצת הליכה לא הזיקה לאף אחד. הבעיה היא, שהדרך חזרה היא בעלייה, אאוץ'. התעוררתי היום עם התכווצויות שרירים בכל הגוף.

גם מזג האוויר פה הוא משהו אחר לגמרי. אתמול היה יום נאה למדי, אפילו חם. והיום ירד גשם (רוב) היום. יצאתי מהחדר רק כדי ללכת לשרותים ולמטבח. פלא שהקולות שלי מתחרפנים ומוציאים עליי את העצבים שלהם?

אני מקווה שהשבוע הקרוב יביא איתו חדשות טובות שאמצא דירה (בעיקר בשביל החצול), שאמצא מה לעשות בסופ"ש, מעבר לסריגה, שהמקום הזה יתחיל להרגיש לי יותר מוכר, כי הוא הולך להיות הבית שלי בשלוש-ארבע השנים הקרובות. בינתיים הוא רק מרגיש לי זר ומוזר. אחלו לי הצלחה, אזדקק לה (לפחות עם חיפוש הדירה).

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• לילה ראשון
• יש דירה!

אחרי קפה ומשהו לידו בבית הקפה שהתחבב עלינו (עם קפוצ'ינו משובח פלוס שיבולת לקישוט), התחלנו ללכת ברגל לכיוון פרידריכשטסה ואונטר דן לינדן, תוך הקפדה לעבור בחנות של לינדט בתחנת הרכבת הגדולה. בדרך נכנסנו לתערוכה קונספטואלית של פז'ו. היה משעשע למדי, אפילו אם רוב הרכבים נראו שימושיים בערך כמו ליפסטיק בצבע ירוק פלואורסנטי (וגם באותו צבע). התיאוריה של הזוגי, שישראלים בברלין מתורבתים יותר מהמבקרים בבארסה נסדקה כששמענו פרחה צועקת לחברתה, מה זה החרטא הזה? לא שוות כלום הגרוטאות האלה. כנראה שהישראלי המכוער מצליח להגיע גם ליעדים כביכול קצת יותר יקרים (כי בארסה יקרה הרבה יותר, במצטבר).

משם יצאנו והמשכנו לכיוון מערב, לחצות את כיכר פאריס ואת ברנדנבורגר טור. היה נחמד לראות שוב את השער, הפעם ללא שלטים של קוקה קולה ואינסוף אנשים. אחרי שחצינו את השער, הקפנו את הרייכסטג, בנסיון למצוא את הכניסה. לאכזבתנו (המועטה) הכיפה הייתה סגורה לרגל שיפוצים, כך שהחלטנו להמשיך בדרכנו לכיוון הפארק. הדשא פיתה אותנו והחלטנו לעצור להפסקה קטנה של שוקולד ומים, עם שמש מלטפת ונוף למעונות של אנגלה.

קצת לפני הפארק הופתענו למצוא את רחוב יצחק רבין (יש כמה תמונות, אפילו). נראה לי שפה מכבדים אותו יותר. התחלנו לטייל בפארק, עד שהגענו למלאך המפורסם. משם הלכנו לכיוון הבלוו, טירה בארוקית משהו שאפשר להציץ עליה רק מבחוץ. אי אפשר לומר שהיה שווה במיוחד, יפה, ולא יותר.

כשכבר שבענו מירוק וצהוב של שלכת, החלטנו ללכת לכיוון פוטסדאמר פלאץ. הזוגי רצה לראות את מרכז סוני, שהיה בבנייה כשהוא ביקר בעיר 8 שנים קודם לכן. באופן מפתיע, הבניין מרשים הרבה פחות ביום, כנראה התאורה הלילית מחמיאה במיוחד. מיצינו, והמשכנו ללכת. החלטנו לחפש את המוזיאון היהודי, אפילו אם רק כדי להציץ עליו מבחוץ. קצת הסתבכנו עם המפה הקלוקלת שחסרה שמות רחובות, ועם השלטים שנעלמו לנו בשלב מסוים. אבל אחרי התברברויות שמביכות אותי במיוחד כיוצאת חוגי סיור, בסוף מצאנו את המוזיאון. הקפנו אותו, והמשכנו הלאה. בצד השני של המוזיאון, כמה עשרות מטרים הצידה, מצאנו שטח פתוח עם סוסים וכבשים. משהו מוזר ביותר, למרות שאלה לא היו הסוסים הראשונים שמצאנו במרכז העיר – גם ליד הדירה שלי הייתה מעין חווה אלטרנטיבית שכזו. מוזר למדיי, בהתחשב במיקום המרכזי בעיר גדולה שכזו, אולי אלה שיירים של מזרח העיר?

שלפנו (שוב) את המפה וניסינו לאתר את המסלול האופטימלי לכיוון הדירה. אחרי סחינה קצרה של המפה, הגענו למסקנה שלהגיע למטרו הקרוב ייקח לנו בערך אותו הדבר כמו ללכת ברגל, אז התחלנו ללכת (עם פשרה לעצור בבאר הראשון שנמצא, כי הייתי חייבת שירותים בדחיפות). כל המקומות שמצאנו בדרך היו נטולי שירותים (מאפיות וכאלה), וכשסופסוף מצאנו מקום, הסתבר שהוא ספרדי. כך שוויתרנו על הרעיון לכרסם שם משהו, והחלטנו במקום זה להסתפק בבירה. נכון, הבחורים היו מאוד נחמדים ושמחו לדבר איתנו ספרדית (שניהם היו קנריים), אבל אני בטוחה שהטאפאס בבארסה יותר טובים, אפילו אם אולי יותר יקרים…

כשיצאנו קצת איבדנו את האוריינטציה, כי יצאנו מעברו השני של הבלוק, אבל מצאנו את דרכנו חזרה בסופו של דבר. כדי לסיים את היום האחרון, הזוגי הרגיש צורך בלתי מוסבר לסמן וי גם על הדונר, אז מצאנו דוכן בשבילו. לא התלהבתי, אבל הוא היה מרוצה, כך נראה. עכשיו, שיעורים ולישון. מחר צפוי יום קשה.

פוסטים קשורים

• חומוס לבנוני ומכוניות ישנות
• האנגאובר בגן הבוטני
• סיור אלטרנטיבי

את הבירה הראשונה שתינו בבאר קטן שנקרא "מקום" בכיכר שליד Zionskirche. המקום מקושט בפריטים יהודיים שנמצאו בקרבת מקום (לא הצלחתי להבין בדיוק), כולל מנורה. הזוגי ואני תהינו אם הבחירה במקום הספציפי הזה הייתה מכוונת, אבל הבירה הייתה בסדר ולא המשכנו להפוך בסוגייה.

משם המשכנו בטיול ברחובות השכונה, כשי' מסביר על קורות העיר לפני ואחרי נפילת החומה, ועל זווית הראיה שלו כיוצא מזרח גרמניה לשעבר. בקולטורבראואריי (Kulturbrauerei), מבשלת בירה שהוסבה למרכז תרבות – אולם לקונצרטים, חלל לתערוכות וקולנוע ראינו מיני-מוזיאון לחפצים יוצאי DDR. י' הסביר קצת על "מכבסת" ההיסטוריה של אחרי נפילת החומה – שמחקה כמעט לחלוטין את נקודת המבט המזרח-גרמנית, ומאידך על הרומנטיזציה של ה-DDR. גורם לבן-אדם להבין שאין היסטוריה אבסולוטית, ואי אפשר לדעת מה באמת קרה.

המשכנו עוד קצת ללכת, וכשהצמא (והצורך לחפש שירותים) הכה בנו, י' הוביל אותנו לשווארצע פומפה, באר שכולו שחור, כמו מכרה הפחם המזרח-גרמני על שמו הוא קרוי. בתור חובבת גרוטאות, לא יכולתי שלא לחבב את המקום, וחוצמזה הבירה – הבהירה והכהה כאחת – הייתה מעולה (אבל לצערי אני לא זוכרת את שמה, ובכל מקרה לא ראיתי אותה במקום אחר).

כשהתחיל להחשיך נפרדנו מי', שהתכונן לנסיעת עבודה למחרת, והתחלנו לחזור לכיוון הדירה. מחר יש לימודים, ועוד צריך לעשות שיעורים.

פוסטים קשורים

• שוברת שתיקה
• העולם האבוד
• יום לימודים אחרון

נכנסנו לגן החיות (עם הנחת סטודנט לשנינו, כשלא ממש הסתכלו על אף אחת משתי התעודות שהצגנו) והחלטנו לחפש דבר ראשון את קנוט, כדי שנוכל לחזור אם הוא יחליט לדפוק נפקדות. מה שכן, המפה בכניסה לא הייתה כל כך ברורה, אז התחלנו ללכת. כל פעם שחשבנו שאנחנו בכיוון, גילינו שהופס, ברח לנו – וגם כשכבר מצאנו את דובי הקוטב, גילינו שקנוט בכלל שכן של הדובים החומים. כשסופסוף כבר מצאנו את המעונות של הפרחח, הוא עשה שנ"צ. כך שיש לנו כמה תמונות של ההביטאט שלו, אבל עם עורב, וההנצחה המרובה למגדל שלו, שנפטר כמה שבועות קודם לכן. המשכנו הלאה, במחשבה, 9 יורו (לאדם) כדי לראות את קנוט, והוא עוד דופק לנו ברז. טוב, אם יורשה לי פרץ קטן של כנות, הביקור היה מהנה ביותר, אפילו שקנוט לא סיפק את הסחורה. והכי אהבנו את הלוטרות, שהן בעצם קרובות רחוקות של יאסק לפי החיבה שלהן לשכב על הגב ולהתגרד בבטן תוך כדי. חמווווט!

כדי לסיים את היום, החלטנו לחפש (עוד) מסעדה גרמנית, כי בברלין… בחרנו מסעדה בקרויצבר לפי המלצת הלונלי, שנראתה ממוקמת במרחק סביר מהבית. כמובן שזו התיאוריה, במציאות הצלחנו לאבד את הדרך וללכת מרחק תחנת מטרו לכיוון ההפוך, רק כדי לגלות שהתחנה המצויינת הייתה סגורה, כך שחזרנו שוב ברגל ורק אז התחלנו להתאפס על הכיוון.

בסופו של דבר מצאנו את המסעדה, שכנראה הקושי לאתרה שומר על הקסם שלה. חלקנו שולחן עם זוג גברים שנראו מאוד מסוקרנים מהשיחה הקולחת שלנו בשפה שלא מוכרת להם, אולם הם לא יצרו שום קשר ישיר איתנו. חבל, היה יכול להיות משעשע. מבט אחד על הצלחות הבהיר לנו שעם כל ההליכה שלנו, אנחנו הולכים לצאת מפוצצים. הזוגי הזמין משהו חזירי ואני הלכתי על הברווז, והבירה – ברלינר. הזוגי הפגין גבורה רבה כשסיים את הצלחת, אני הצלחתי בקושי לגמור את הברווז (מתוך כבוד לברווז, כמובן), בקנודל והכרוב החמוץ כבר לא יכולתי לגעת. אחרי כל זה, הזוגי עוד החליט שהוא חייב לנסות את הקינוח שהוא ראה ששולחנות אחרים הזמינו, מין ערימה ענקית של פנקייק שמנים מעוטרי-צימוקים ומקושקשים, עם קומפוט שזיפים בצד. לא יכולתי כבר לחשוב על לאכול, ואני בכלל לא אוהבת פנקייק**, אז "עזרתי" קצת עם השזיפים. המלצרית הסתכלה על הצלחת וצחקה, אתם לא מצליחים לסיים? זה לא קשה. כנראה שהדרכון שלי גרמני, אבל הקיבה לא.

*טוב, כמעט, עוד לא אספתי את התואר.
**כן, שרון, אני פריקית של הטבע. לא אוהבת פנקייק.

פוסטים קשורים

• חומוס לבנוני ומכוניות ישנות
• האנגאובר בגן הבוטני
• מסע כומתה ברחבי ברלין

כך שתכננו מראש לבקר באיזה מוזיאון או שניים, אבל מה עושים עד שש, ועוד כשיורד גשם? התחלנו לחפש מקום לאכול, בדגש על בישול ברלינאי**. נזכרתי בביתקפה-מסעדה בו ישבתי ביום ראשון, כדי לקרוא קצת אימיילים, שאלמלא חיבור הויפי היה נראה כמו קפא בזמן לפני 70 שנה, והתחלנו ללכת. למרבה המזל נכנסנו בדיוק לפני שהתחיל לרדת גשם. הזוגי התלהב מהמראה המיושן, ומהתפריט הגרמני. הוא בחר מנת חזיר, כמובן, ואני בחרתי עוף. הבירה – ברלינר. הסתכלנו על הגשם ושמחנו שמצאנו מקום נחמד לארוחת צהריים בסגנון גרמני, ושאנחנו לא נמצאים בחוץ, בגשם.

עד שסיימנו לאכול הפסיק לרדת גשם, ועדיין היו לנו עוד שעתיים וקצת עד שעת הביקור במוזיאון. התחלנו ללכת, בכיוון ההפוך מהטיול אתמול – לכיוון מזרח. הלכנו לאורך Schönhauserallee שבפרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg). ראינו מבחוץ את בית הקברות היהודי (שהיה סגור) וכמה חצרות נחמדות עם הרבה עצים כתומים וצהובים. והמון ילדים ותינוקות, בעגלות או מורכבים באופניים או באופניים-עגלול. ראינו אפילו מישהי רוכבת על אופניי-עגלול כאלה, עמוסים בעוללים, יד אחת על הכידון, השניה מאחור אוחזת תלת-אופן מעץ, וכל זה בעלייה. איזה שרירי רגליים היו לה, ציינתי לזוגי, כמו של כדורגלן, הוא ענה.

סופסוף הגיעה שעתנו לבקר את נפרטיטי. חזרנו לכיוון אי המוזיאונים, ושמנו פעמינו לפגוש את הגברת הראשונה של המוזיאון המצרי. המוזיאון היה מושלם לביקור אחר-צהריימי. לא גדול מאוד, לא מעמיס מידע יותר מדי, ושופע דברים-טובים. למרות יופיה של האטרקציה המרכזית במוזיאון, נפרטיטי, אני חייבת לציין שלא התלהבתי ממנה כל כך. בעיקר בגלל שהיא האטרקציה הגדולה של המוזיאון. נכון, היא יפה, ומלאכת האמן שיצר אותה ניכרת בכל פרט, קטן ככל שיהיה. אבל כמו אטרקציות מוזיאליות אחרות, המונה ליזה לדוגמא, ההייפ שמסביבה הורס ולא מאפשר להעריך אותה במלוא יופיה וחשיבותה. איך אפשר להעריך מלאכת מחשבת כשמסביב רוחשים תיירים שמצלמים מכל זווית אפשרית? כך שהפריטים שהכי נהניתי לבחון היו דווקא חפצים קטנים, לכאורה פשוטים, כי מבט מקרוב חושף את מלאכת האומן. טבעת חותם בדמות אריה, חרוזי חרפושיות, כלי עבודה, סלים… טוב, כנראה שהחיבה שלי לאומנות ניכרת בכל כיוון אליו אפנה.

אספנו את החפצים הגרדרובה, והתחלנו ללכת. רצינו לראות את הפסלים בקומה הראשונה, אבל מסתבר שלשם אי אפשר להיכנס עם התיק. העייפות הכריעה אותנו, וויתרנו על הפסלים היוונים והרומיים ועל ביקור במוזיאון נוסף, והתחלנו לחזור לכיוון הדירה.

*אני לא בטוחה שכולם, תבדקו לפני שאתם מתכננים על ביקור חינם.
**הזוגי ואני חובבים חוויות מקומיות. יותר כיף מלאכול סושי או פיצה, לא?

פוסטים קשורים

• חרא זה אמנות, או אמנות זה חרא?
• פחד ותיעוב בנציונל גלרי
• חזרה למציאות

אחרי שאכלנו צהריים באיזה בית קפה מסוגנן קרוב לבית הספר יצאנו לכיוון מערב העיר. מאחר והזוגי התבלבל והביא לי חצאית במקום זוג המכנסיים שביקשתי, והזוגי תמיד מחפש מעיל במידה שלו, החלטנו ללכת לבדוק חנות יד-שניה קרוב לכיכר נולנדורף (Nollendorfplatz). החנות לא אכזבה באופן כללי – גדולה, מסודרת ולא מאוד יקרה, אבל לא מצאנו כלום. לא נורא.

היינו כבר במרכז המערבי של העיר, והחלטנו לתור את האזור. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במערב העיר (בביקור הזה, מהקודם אני לא זוכרת הרבה), ולמרות שאני לא יכולה לשים את האצבע על סיבה ספציפית, אני חייבת לציין שאני מתחברת לאזור הזה פחות. אולי כי הוא יותר ממוסחר, אולי בגלל שיש פחות אווירה "ישנה", אולי כי הוא קצת פחות בועט, ויותר מהכל, כי זו הפעם הראשונה. נראה מה יהיה הרושם אחרי הפעם הבאה, לא?

פוסטים קשורים

• חומוס לבנוני ומכוניות ישנות
• האנגאובר בגן הבוטני
• מסע כומתה ברחבי ברלין

מהשדה חזרנו לדירה, להשאיר את התיק, ויצאנו לחפש מקום לאכול. עכשיו כשהזוגי פה, חקרנו קצת את הסביבה הקרובה של הדירה. גילינו שמעברה השני של הכנסיה יש אגמון קטנטן, עם ברווזים ובית קפה מולו, ומרחק רחוב אחד יש סופר נחמד, שמוכר פומלות של ג'פה תוצרת ארץ הקודש. תענוג לאכול פומלה אחרי כל כך הרבה שנים בלי (טוב, לא כל כך הרבה שנים, ת' וע' הביאו אחת מהבוסתן המשפחתי בביקורם האחרון בבארסה). עוד לא תכננו כלום לשבוע הקרוב, והיום לא הסתובבנו הרבה. לכבוד הגעתו של הזוגי והצורך להתחיל לתכנן את צעדינו קנינו את הלונלי פלנט של ברלין, והתחלנו לעלעל ולחשוב מה אנחנו רוצים לעשות.

פוסטים קשורים

• חזרה למציאות
• העולם האבוד
• יום לימודים אחרון

סופסוף התאוששתי מהחתונה. טוב, מה אפשר לצפות מחתונה שנמשכת כל הסופ"ש, והאלכוהול זורם כמים? אני שמחה לבשר שהשמלה עמדה בציפיות, והשאל קצר מחמאות.

ביום שבת בערב הוזמנו לקוקטייל, שפתח את החגיגות. נסענו לסאלו (Salou), עיר חוף קטנה ליד טרגונה עם חבר של הזוגי. האוכל היה נחמד מאוד (למרות שהזוגי ואני נותרנו רעבים, אבל כנראה דיברנו יותר משאכלנו), וכראוי לחתונה יהודית כשרה, לא חסרו החיימון ושרצי הים. הקרובה הרחוקה מארץ הקודש הייתה די מזועזת כשהסברנו לה שה"דגים" היו בעצם חתיכות קלמארי. לפחות את רגל החזיר היא זיהתה בעצמה.

אחרי הקוקטייל, נסענו למלון עם החתן והקרובים. נשארנו בבאר, וישבנו שם עד השעות הקטנות של הלילה. הזוגי, בנסיון להיות חבר טוב, העביר את שארית הערב בשיחה עם חיימה, קבלן מגליסיה, שהיה שיכור למדיי ונדבק לחתן. לא עקבתי לחלוטין אחרי השיחה שלהם, אבל בשלב מסוים חיימה הוציא שטר של 500 יורו ונתן אותו לזוגי, כך ששאר הנוכחים, דוברי אנגלית, השתעשעו בניחושים על טיב העברת הכספים הזו. לצערו הרב של העו"ש שלנו, השטר חזר לבעליו החוקיים. אני קרסתי למיטה בארבע, והזוגי נשאר עם החבורה. חצי שעה מאוחר יותר, הזוגי גם הוא פרש, וסיפר לי שהחבורה נטשה אותו לאנחות עם חיימה, כשהוא הלך לשירותים, והנ"ל הכריח אותו לשתות עוד כוס וויסקי, לפני השינה. אם וויסקי, שלפחות יהיה שיבאס, הזוגי אומר.

למחרת קמנו מוקדם (יחסית), כי החליפו לנו את החדר. אחרי ארוחת הבוקר בצל העצים בחצר, תרנו מעט את סביבות המלון. מאחר והמלון מוקף במטעי זיתים ושקדים, מיצינו את הסיור במהרה ושבנו לרבוץ בצד הבריכה, כשהזוגי אוחז במוחיטו צונן ומנעים את זמנו בשח; אני פרשתי לשנ"צ בידיעה שללא מנוחה אקרוס לפני מחצית הלילה.

בשש נערכה החופה, וכשיצאנו מהחדר כל האורחים כבר נאספו לפני המלון. החתן קרא לנו, וביקש שנחתום על הכתובה, כי צריך שני עדים יהודיים שאינם מהמשפחה. ואז, הטקס התחיל. הטקס היה מין ערבוביה של יהדות ונצרות בשתי שפות, עם הכלה שצועדת לחופה מלווה באביה, הסברים על כל נוהג והסימבוליזם שלו, ולבסוף, דקה וחצי של יהדות כשהכלה, גיורת, מבטאת את המשפטים העבריים יותר טוב מהחתן. ולבסוף, הכוס, שבעצם הייתה נורה, נשברה, ואפשר היה להתחיל את החגיגה.

אחרי הטקס, קוקטייל ליד הבריכה, פלוס רקדנית בטן. דבר ראשון, כוס קיר רויאל ביד, ואחר אפשר לחשוב על אוכל (לא קומבינציה טובה אם את בחורה רזה שלא אכלה מהבוקר). שוב, לא נפקד מקומם של החיימון, או בשמו הכשר פרה נמוכה, ושרצי הים החביבים. למען האמת, חלק מהמתאבנים התעלו על הארוחה שהוגשה, אבל באמת קשה להתעלות על שרצים מטוגנים ולובסטר ששוחה בגספצ'ו.

אחרי השקיעה, כשהמתאבנים התדלדלו, התחילו לכוון אותנו לצד השני, בו נערכה הסעודה. בדרך, מס מעבר, חובה להצטלם עם הזוג הטרי. אולי מתישהו נקבל אפילו עותק מהתמונה הזו, מי יודע. החתן מספר שאת התמונות הם יקבלו תוך שישה עד שמונה חודשים (!).

השולחן שלנו היה מוזר. ישבנו עם עוד שני חברים של הזוגי (לא מוזר), הקרובה הרחוקה מהארץ ורקדנית הבטן. הקרובה לא מדברת ספרדית, הרקדנית לא מדברת אנגלית (קולומביאנית ממוצא לבנוני, כמו שאקירה, למה ציפיתם?). הזוגי ניסה לדובב את הקרובה הישראלית, ואני ניסיתי לנהל שיחת נימוסין עם הרקדנית. החברים של הזוגי התעמקו באלכוהול, בעיקר.

קצת אחרי הקינוח*, אנחנו מבחינים בזוג הטרי, מלווה בצלם הוידאו, מתקרב עם חיוך זדוני על פניהם. מסתבר שהם הכינו "מתנה" קטנה לזוגות החברים הלא נשואים – רמז – תתחתנו – בצורת פסלון של חתן וכלה. ואנחנו, זכינו להיות הקורבן הראשון, ובנוסף לקבל את הפסלון הכי גדול. לא ידענו איך להגיב, ועדיין אין לי מושג מה לעשות עם הדבר הזה.

אחרי הקינוח והעוגה, הזוגי פרש הצידה לטקס הסיגר-וקוניאק החביב עליו בחתונות, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרקוד עם בן-הדוד של החתן. באמצע, לנגינת הבה-נגילה, הרימו את הזוג הצעיר על כיסאות, כי הרי אין חתונה כשרה בלי הכיסאות. בערך בשלוש לפנות בוקר הלהקה והאורחים התקפלו, וכשהבאר נסגר החלטנו להעביר את המסיבה לבאר של המלון. התלווה אלינו חבר של הכלה, שוטר, כל כך שיכור, שתה עוד שני שוטים של וודקה, והחליט לחזור הביתה, בנהיגה. את השוט השלישי השאיר על השולחן, אבל לא נראה לי שזה באמת שינה משהו. אני פרשתי בשש, הזוגי בשבע.

למרות הלילה הארוך, התעוררנו מוקדם, ארוחת בוקר וכל זה. חזרנו לעיר עם חבר של הזוגי, בנהיגה איטית והלומת אלכוהול. כשסופסוף התאוששתי קצת מכל הבלגאן, ביום רביעי, יצאנו עם בן הדוד לשתות מוחיטוס בדולסו, וכשסגרו את המקום, עברנו לבאר קוקטיילים נחמד, דריי מרטיני, שלמרבה ההפתעה, מתמחה במרטיני יבשים (אבל באמת, כמו שצריך) וטעימים. שוב הלכנו לישון בשעה שלא באמת קיימת, ושוב השעון הביולוגי שלי נחבט ואיבד את הקצב. נראה לי שעכשיו, כמעט שבוע אחרי, אני יכולה לחזור לשגרה. הגיע הזמן, באמת.

ותהייה אחרונה – אני לא יכולה שלא לחשוב, על הנטייה המעצבנת של זוגות שמתחתנים לרצות שאחרים מסביבם יתחתנו. אני יודעת שהפסלון לא ממש ישנה את דעתי, אבל מה המשמעות של לחתום על הכתובה של זוג אחר, יחד? מזל שאני לא מאמינה גדולה, בשום דבר.

*פירות אדומים עם גלידת יוגורט, אם אתם סקרנים.

פוסטים קשורים

• שמלה ועוד קצת
• 3
• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980

אז חשבתי לתפור אחת, וגם פה אין לי כל כך מושג מאיפה להתחיל, אבל אמרנו, נלך לבדוק חנויות, אולי נקבל איזה רעיון. אז היום כיתתנו רגלינו בכל החנויות היותר מעוצבות בחלק העליון של הדיאגונל, ואחרי לא מעט מדידות, לא מוצלחות במיוחד, אני חייבת לומר שאני מרגישה תקועה בנקודת ההתחלה.

אבל האנקדוטה המשעשעת של היום, היא הביקור בחנות של ארמני. אמרנו, אם כבר, נכנס, נעיף מבט. אולי נקבל השראה, לפחות, כי ברור ששמלה לא נמצא שם. אז מדדתי שתי שמלות, שתיהן באפור, בהחלט לא משהו עבורי. למזלי העפתי מבט בתגית המחיר לפני שיצאתי מתא המדידה, כך שלא הייתי בשוק כשהמוכרת אמרה לנו "2500 יורו, אחרי הנחה". המחיר לפני, 3500.

ובכל זאת, היה כיף למדוד שמלה אצל ארמני…

פוסטים קשורים

• שמלה ועוד קצת
• יום טוב
• החתונה, סוף דבר