לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

פוסטים קשורים

• פאייה בסלמנקה
• חוויות ראשונות ממונטווידאו
• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן

לעומת הפרסומות הקלישאתיות האלה, שחוזרות על עצמן מאז שהגעתי לפה בערך, יש את אלה ששווה לחכות בשבילן – הפרסומות לקאווה. קאווה וחגים הולכים טוב ביחד. אין לי פרטים מדויקים, אבל מכירות הקאווה מתרכזות בעיקר בתקופה של חג המולד-ראש השנה. אפילו בשנים שהחבר'ה במדריד הטילו חרם על צריכת קאווה, כחלק מחרם פוליטי נגד קטלוניה, לא נרשמו ירידות משמעותיות במכירות, ככה זה כשהמונח לחגוג לא עובד בלי בקבוק מבעבע בצד.

המלכה הגדולה של הקאווה, לפחות בכל הקשור לפרסום*, היא חברת פריישנט (Freixenet). מדי שנה בשנה הם משקיעים בפרסומת העונתית שלהם, מסורת של שנים (למרות שלא הצלחתי למצוא התייחסות לכמה שנים בדיוק). בין מפרסמי העבר ניתן למצוא את פול ניומן, קים בסינגר, פאס וגה ואנטוניו בנדרס בצוותא עם שרון סטון.

לפני שנתיים (אם זכרוני אינו בוגד בי), גווינת פלטרו והרקדן אנחל קורייה פזזו יחדיו בסרטון הזה:

בשנה שעברה סקורסזה בכבודו ובעצמו ביים סרטון קצר עבור המותג, כשניתן היה לצפות בסרטון עצמו רק באתר מיוחד** שהקימה החברה עבור הקמפיין (וביוטיוב, כמובן). בכלי התקשורת שודר רק טיזר, שהפנה לאתר.

הסרטון השנה שונה בתכלית מקודמו. אין פה עלילה או כוכבים הוליוודיים שמגמגמים בספרדית, אבל יש בו עושר חזותי וחושי נהדר. מומלץ לצפות בסרטון ביוטיוב באיכות גבוהה (מתחת לסרטון יש לינק), נראה לי שהאיכות באובייקט מאומבד היא פחות טובה, אבל הנה הוא, בכל זאת: שיניתי את ההגדרות בקוד לפי הוראותיו של עירא כדי להציג את הגרסא היותר חדה, אולם לדעתי האיכות עדיין נופלת מזו שבסרטון HQ באתר עצמו.

איכשהו, הם מצליחים להעביר יפה את המהות של הקווה – קופצניות זהובה מבעבעת. השילוב של פס קול המורכב מנקישות נעליה של רקדנית הפלמנקו פלורה אלבאיסין ותו לא, יחד עם השחייה האמנותית ושימוש חכם בצבע מצליחים להעביר מהות ששום הפקה עלילתית, אפילו אם סקורסזה חתום עליה, לא תצליח להעביר. זו גם הייתה בחירה חכמה בנבחרת השחייה האמנותית של ספרד, שזכתה בזהב האולימפי וגם באליפות העולם, שהתקיימה במדריד בתחילת החודש. באתר הזה אפשר לראות איך הפיקו את הסרטון, תהנו.

כך שלפחות לכמה רגעים, בין פרסומת לברבי ולמין חרק מעופף עם שלט רחוק, אני יכולה להתמוגג ולהנות, ולשכוח לרגע את החגים המעצבנים וכל הפרפרנליה שנלווית אליהם. מה שמזכיר לי, אני צריכה לקנות איזה בקבוק קאווה, מסורת שנה חדשה שכזו. אבל לא פריישנט. משהו אחר, יותר טעים והרבה פחות מוכר, כמו שאני אוהבת.

*בלי להתייחס לטעם, זו לא הקאווה החביבה עליי
** האתר עצמו כבר איננו קיים, באותו הדומיין נמצא כרגע האתר שמתאר את הפקת הקמפיין הנוכחי.

פוסטים קשורים

• רעיית לילה
• קלילות מענגת
• בחינה אחרונה, קרם ברולה ושנה טובה אחת

עקבנו אחרי ההוראות, וראה-זה-פלא, מצאנו את המקום, ששוכן קרוב לים, בין החוף לפסאו ז'ואן דה בורבו. המקום נקרא באר סלמנקה II, כי המסעדה האם, ששוכנת מעברו השני של הכביש, נקראת מסעדת סלמנקה. היו מקוריים בבחירת השם, לא?

הטכנאי לא הטעה, ואכן מדובר במסעדת דגים ופירות ים שנותנת יחס איכות-מחיר משובח, במיוחד אם מתעלמים העיצוב הדי מזעזע, שנראה כמו באר משפחתי שפגש אולם אירועים באזור תעשייה.

החלטנו לפתוח בקלאמר מטוגן, כדי לא להתפרע. זו התבררה כהחלטה חכמה, כשהוגשה לנו צלחת ענקית עליה ערמה מכובדת של קלמאר מטוגן, חם ופריך, עם חצי לימון. למנה שניה החלטנו לנסות את הפאייה, המנה הרשמית של ימי ראשון אחרי הצהריים. שוב, לא התאכזבנו, ואפילו התקשינו (כלומר, התקשיתי) לסיים מהצלחת. את הארוחה ליווינו ברוזה הבית, צונן ומרענן. על קינוחים לא היה מה לדבר, כי שנינו היינו במצב של כמעט-קומת-מזון, ואנחנו כבר מכירים את איכות הקינוחים הספרדיים. לעומת זאת, החלטנו על דיז'סטיף קטן, לזירוז העיכול – אורוחו (Orujo) לבן, הוא המקבילה הספרדית לגראפה, אבל יותר בועט ופרוע.

אחרי ארוחה כזו, החזרה הבייתה נראתה ארוכה מתמיד. החלטנו לחזור דרך הפארק, וישבנו קצת על הדשא, בצל, לנוח ולעכל. העייפות ניצחה, כך שאחרי הפארק החלטנו לחזור הביתה במטרו, ולאסוף בדרך סרט ב-DVD, כדי לסיים יום ראשון עצל בכיף.

פוסטים קשורים

• כשל טאפאס
• Barcelona Knits
• שוק בשבת בבוקר

הזוגי בישל, כרגיל, ואני הכנתי את הקינוח. למנה ראשונה הוא הכין חציל ביוגורט עזים וטחינה, וגם קלמאר עם פלפלים קלויים. זו הייתה הפעם הראשונה שהכנו קלמאר בבית, כך שהתוצאה לא הייתה אופטימלית, אבל בהחלט טעימה. למנה שנייה, שד ים ותפוחי אדמה דקיקים (מנדולינה* מנדולינה…) בתנור, יאמממי.

ולקינוח, הכנתי טירמיתות. עכשיו התותים פשוט נהדרים, ולאחרונה הכנתי כמה פעמים תות במסקרפונה, אחד התענוגות היותר שחיתותיים, אבל רציתי לצרף לתות קצת משהו אלכוהולי בלי להרוס את המרקם של הגבינה. הפתרון – להסב את המתכון הנהדר לטירמיסו, לטירמיתות. שכבה ראשונה של ביסקוטי סבויארדי ספוגים ביין מתוק. רציתי מוסקט אבל לא מצאתי, אז ערבבתי מנזנייה (Manzanilla), סוג של שרי מדרום ספרד, עם סוכר וניל, כי למרות ההמלצה של המוכר בחנות, המנזנייה בכלל לא מתוקה, אלא דומה יותר לוורמוט חלש. אחר כך סידרתי שכבה של תות פרוס (מנדולינה אהובתי), ואחריה, שכבת קרם מסקרפונה ממותק קלות עם חלמון ביצה. עוד שתי שכבות כאלה, ולמקרר ללילה. קצת לפני ההגשה קישטתי בחצאי תות מלמעלה.

בשיא הכנות, הטירמיתות דורש מקצה שיפורים. הביסקוטי יצאו רטובים מדי, מה שהקשה על ההגשה. למרות ההתפרקות הקלה, הטעם היה פשוט חלומי, כך שהעניין הוא בחלקו אסטתי. נקודות לזכור בפעם הבאה – להרטיב פחות את הסבויארדי, איכשהו, ולדאוג למצוא בקבוק מוסקט, יותר מתחבר לי.

ואי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

*קיבלנו מנדולינה במתנה מדודתו של הזוגי כשאמו באה לביקור לפני כשבוע. איזה כיף!

פוסטים קשורים

• מרק כתום
• ערב בנות
• בחינה אחרונה, קרם ברולה ושנה טובה אחת

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט – אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• ללא כותרת
• עומס יתר קריטי

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

פוסטים קשורים

• צרפת, שוב
• חוויות ראשונות ממונטווידאו
• כשל טאפאס

את המרק הכתום הזה פיתחנו כשגילינו את הדלעות המיובלות שנמכרות פה. הוא פשוט מאוד, ומתבסס על טעמה העז של הדלעת. הדלעות הללו נקראות פה דלעות עור-קרפדה, כנראה בגלל המראה המיובל שלהם. אלה הדלעות הטעימות ביותר שיצא לי לטעום, אולם יש להן בעיה אחת – פחת רציני (הרבה קליפה). אפשר להחליף בסוגים אחרים, אבל הטעם יהיה אחר. חשוב להשתמש בדלעת עתירת טעם, ולא באלה שטעמן טעם קישוא תפל. מאחר ואין לי מידות – נסו בעצמכם.

רכיבים:

• דלעת עור קרפדה, בערך קילו נקי
• שתיים-שלוש בטטות מכובדות
• גזר, אם אוהבים (אני לא)
• תפוח אדמה (אם לא מוסיפים בטטה, ורוצים להסמיך)
• כרישה
• שום

הכנה:

1. פורסים את הכרישה ומזהיבים קלות בחמאה. מוסיפים את השום לטיגון קל ביותר.
2. קולפים את הדלעת, הבטטות (והגזר, אם בחרתם להוסיף). חותכים לקוביות, ולסיר.
3. מוסיפים מים (או ציר ירקות/עוף) עד כיסוי, ומכסים.
4. מבשלים על אש נמוכה עד ריכוך.
5. מוסיפים מעט שמנת, וטוחנים בבלנדר.
6. ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.
7. מגישים עם מעט גרעיני חמניות או דלעת קלויים

בתאבון!

פוסטים קשורים

• טירמיתות
• ערב בנות
• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

פוסטים קשורים

• חוויות ראשונות ממונטווידאו
• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן
• פאייה בסלמנקה

אז מה היה לנו?

• בורקסים עם גבינה וקצח
• בורקסים עם גבינה וזיתים
• פשטידת ברוקולי
• מאפי פילו וגבינה
• מאפין שוקו-בננה לפי מתכון מ"שוקולד" של קרין גורן ועל השולחן
• קראמבל שזיפים לפי המתכון של מאיה

כך שאת רוב יום אתמול העברתי במטבח (בכיף) אחרי שיעור-הפילטיס-של-עשר-וחצי-בימי-ראשון-וחגים. מתישהו הגיע חבר ללימודים להחזיר לי רשימות ולשאול אחרות. לאות תודה על העזרה הוא נתן לי במתנה בקבוק יין פורטוגזי, שאני שומרת לחזרתו של הזוגי. יש לנו חיבה גדולה ליין פורטוגזי, שדי קשה למצוא פה (ולא ברור למה).

די נהניתי לבשל, אחרי הרבה זמן שלא היה לי חשק להיות במטבח. הטמפרטורות שמתחילות לצנוח עושות את שלהן, אני מניחה. הרוב לא היווה חידוש – בורקס קל מאוד להכין – אבל הפילו היה אתגר חדש. היה מעניין לעבוד עם חומר כל כך מפונק ומסובך, ויצא אפילו די טעים*. הקינוחים יצאו נהדר, כמו שאפשר לצפות מהמתכונים לפיהם הוכנו. יש לי חיבה רבה לאפייה ומתוקים, למרות שאני לא חובבת מתוקים בעצמי – הסנדלר הולך יחף, לא? אולי עכשיו יהיו לי יותר שפני נסיון לפטם.

היה נהדר, פתחנו בקבוק יין אדום של Abadía (ריברה דל דוארו) בציר 2006 ושמפנייה לא ממש ידועה שאבא של המשוגעת שלח לנו במתנה מתישהו שנה שעברה. כך שאין הרבה מלים גדולות להכביר על האלכוהול, אבל החברה הייתה מספיק טובה כדי לצחוק הרבה-הרבה. כמות הרכילות והפרטים המאוד-מאוד עסיסיים*** כולל פרטים על האנטומיה של מעט הסטודנטים הזכרים הייתה יכולה למלא שלושה גליונות של צהובון ממוצע. משעשע.

כן יירבו.

* פעם ראשונה, בלי מתכון ספציפי ובצק פג תוקף, אבל מספטמבר.
** לא מפחדת מסלמונלה, הביצים מספיק טריות ובטעימה קטנה הכמות זניחה.
*** כמו למשל איזה סטודנט חילופים פורטוגזי וחברתו מהשנה השנייה מקיימים יחסי סאדו-מאזו בעודם מתארחים אצל החבר של סטודנט חילופים פורטוגזי אחר. עסיסי. לא נראה לי שאוכל להסתכל על הבחור שוב בלי לדמיין אותו מוליך את חברתו ברצועה של כלב.

פוסטים קשורים

• טירמיתות
• מרק כתום
• הילולה

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת

פוסטים קשורים

• הצבע רזרבה
• טירמיתות
• מרק כתום