כי וטרינר חייב להיות משוגע » חוויות

נסים קטנים

CrazyVet — Wed, 08 Jun 2011 19:33:32 +0000

יש ימים כאלה, ששום דבר לא הולך בהם כמו שצריך. אפילו לא הלילה שקודם להם. היום היה לי אחד כזה, וחשבתי שאין דרך שהוא יגמר בטוב.

אתמול בלילה, כשרצינו ללכת לישון, גילינו ששוקו השתין לנו על המיטה. למרבה המזל, למזרון יש מגן, אבל השמיכה והמצעים, ובכן… דרשו כביסה בטרם נחזור להשתמש בהם. לא היו לנו מצעים נקיים, ובאמצע הלילה ניסינו לחשוב על פתרון. זה הסתמן בדמות שינה על המיטה המתנפחת שקנינו יום קודם (לאורחים) וניפחנו לניסיון בסלון, כמו שהיא. בזמנו זה נראה כמו פתרון סביר, ואפילו הצלחתי לישון כמה שעות, עד שהתעוררתי מרעש החגיגה בדירת הסטודנטים הסמוכה ולא הצלחתי לחזור לישון.

מתישהו נמאס לי לרבוץ במיטה ולנסות לישון, קמתי והלכתי לעבוד. במקביל הזוגי הוציא את המצעים שכיבסתי, וגילה שהכביסה לא הועילה בסילוק ריח השתן, והחזרנו את המצעים למכונה, לכביסה נוספת. מתישהו גילינו שהשארנו את החלון פתוח, אבל לקח לנו זמן להבין מה משמעות החלון הפתוח, כשחיפשנו את שוקו החצול ולא מצאנו אותו באף אחד ממקומות המחבוא החביבים עליו.

בשלב הזה כבר התחלתי להיכנס ללחץ, שלחתי את הזוגי לסייר למטה, וכשהוא גילה אדנית שנפלה מהחלון הסברה שהחצול קפץ/נפל אוששה. לפני שיצאתי דאגתי לפרסם ציוצים וסטטוסים בבקשה לעזרה באיתור החתול, והתחלנו לחפש אותו בגינות השכנות, כולל "פריצה" קטנה לחצר הפרטית של הבניין (בדירת הגן) ללא הצלחה. מיותר לציין שאני כבר הייתי חצי היסטרית, ובשלב מסוים אף פרצתי בבכי. הקפנו את השכונה כמה פעמים, ודיברתי כבר עם הוריי שידפיסו עבורי מודעות ויביאו אותן עמם (הם היו אמורים לבוא בכל מקרה, לא הקפצתי אותם במיוחד מת"א לי-ם רק בשביל זה) כדי שנתלה בשכונה. עם כל סיבוב נוסף איבדתי עוד שביב של תקווה, והרגשתי מיואשת למדי.

כשהוריי הגיעו יצאנו לסיבוב נוסף בשכונה, ותלינו מודעות. ניסיתי להשלים עם העובדה שאנחנו לא מוצאים את החצול, שהוא ניסה כל כך הרבה פעמים לברוח שמתישהו הוא היה מצליח וכן הלאה, ונחמה בעובדה שהוא שרד את הנפילה כי אחרת היינו מוצאים אותו קרוב ופצוע.

אחרי שהוריי ואחי עזבו, שטיפת כלים וארגון הדירה החלטנו לצאת לסיבוב חיפושים אחרון לפני שיחשיך. התחלנו שוב קרוב לבניין, והגענו לגן הסגור, כשהפעם שמענו קולות – יש שם מישהו. כמו בכל סיור, קראתי בקול "שוקו! שוקו!", אבל הפעם, חוץ מקולות הטאטוא והשכנה שענתה לי, שמעתי גם יללה דקה. שאלתי אותה אם היללות נמשכו זמן מה, והיא אמרה שהן התחילו כשקראתי בשמו של החתול. היא פתחה לי את השער והכווינה אותי לכיוון שממנו עלו הקולות, מעין מרתף מכוסה ברזנט. לא היה לי פנס, כבר התחיל להחשיך והכוך נראה מקום לא סימפטי להיכנס אליו ללא מקור אור כלשהו. שלחתי את הזוגי לחפש פנס, אבל בינתיים השכן שלף פנס ונכנסתי לבד, בתקווה שלא יקפוץ עליי כלום. המשכתי לקרוא לחצול, אבל הוא השתתק, כנראה מפחד, ולא ראיתי אותו. ואז, ראיתי אותו מאחורי הדוד הישן. ניגשתי אליו, והוא ברח לעבר השני. ניגשתי לצד השני, והוא ברח שוב לכיוון הנגדי. רק אחרי שהארתי על עצמי וגיששתי לעברו שירחרח, הוא נרגע מעט והצלחתי לתפוס אותו בעורפו ולהרים אותו אליי. אחזתי בו בחזקה וכשעליתי לצאת, נתקלתי בברזנט. הגברת הסיטה אותו ולרגע החצול נבהל ורצה לברוח, אבל לא הרשיתי לו, יצאתי משם כמה שיותר מהר, כמעט בריצה לכיוון חדר המדרגות והדירה.

החצול היה מטונף, מכוסה כולו פיח, ואני גם. נכנסנו ישר לחדר האמבטיה, ושלחתי את הזוגי להביא שמפו, גיגית ואת עצמו והתחלנו במשימה של קרצוף הפיח מהחצול, שהייתה לא פשוטה לאור סירובו של היצור לשתף פעולה. כשהוא היה נקי במידה סבירה ואני עייפה מכדי להתעקש, עטפתי אותו במגבת והתחלתי לייבש אותו. הזוגי, שיבורך, לקח על עצמו לנקות את המקלחת, ובדיוק כשהוא סיים, הגיעה אמו יחד עם אחותה וגיסה.

לעדכן את כולם שמצאנו את החצול, נשיקות וברכות, ומקלחת זריזה, קפה בקפה יהושע, לאסוף את המודעות, ועכשיו, רק כשאני כותבת את קורות היום, אני מרשה לעצמי להירגע. לפעמים, אבל רק לפעמים, יש סוף טוב. לשוקו היה אחד כזה היום.

פוסטים קשורים

יומן מסע

CrazyVet — Sat, 22 Jan 2011 10:46:21 +0000

לכתוב, זה ממש לא כמו לרכב על אופניים. זו מיומנות שהולכת לאיבוד ברגע שמפסיקים לתרגל אותה. אני יודעת מניסיון אישי. גם עכשיו, כשאני מנסה לכתוב את השורות הראשונות לרשימה זו שתקדים, בתקווה, סדרה על המסע שלי לארגנטינה, אני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת, כותבת ועדיין לא לגמרי מרוצה מהתוצאה, ומוחקת שוב.

הנה אני מתחילה, שוב, בתקווה שאעמוד במטרה שהצבתי לי: לכתוב סדרה של פוסטים על הנסיעה לדרום אמריקה עם אמי ואחותי, נסיעה שהיא מעין מסע שורשים. עוד לא החלטתי איך הסדרה הזו תתפרסם, אם כל פוסט לכשייכתב או כולם ביחד, עם תמונות או בלעדיהן. הצעות יתקבלו בברכה

פוסטים קשורים

חוויות ראשונות ממונטווידאו

CrazyVet — Sat, 11 Dec 2010 21:31:37 +0000

כנראה שעייפות של טיסות טרנס-אטלנטיות לא עוברת בשנת לילה אחת, כי גם את הבוקר הזה התחלתי עייפה ורטנונית למדי. כנראה שזו לא רק התגובה האישית שלי, כי כולנו התארגנו באטיות לארוחת הבוקר בחדר האוכל של המלון. אני חייבת לציין לטובה את המאפים, שהפתיעו לטובה, פריכים וחמאתיים.

אחרי הארוחה לקח לנו עוד זמן מה להתארגן לצאת, לבדוק את המכבסה הקרובה, לחזור לקחת את הכביסה עצמה, למסור אותה ורק אז לצאת לדרך, שנתיבה קצת השתנה לאור העובדה שגילינו שכמה הדוכנים שבדיוק הוקמו מול המכבסה הם הסנוניות הראשונות של שוק גדול שפעיל בפארק הסמוך, ויז'ה ביאריץ, מדי שבת.

השוק עצמו היה חביב למדי, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהחום והצפיפות הפכו אותו לבלתי נסבל. רוב הדוכנים בשוק מכרו בגדים, תכשיטים ושאר שמונצעס, ומהר מאוד השתעממתי, כי לא ניחנתי בכל כך הרבה סבלנות למדידות והתעסקויות כמו אלה בהן בורכה אחותי.

במהלך הטיולים שם פגשנו את סוסנה, אחת החברות של אמי מהתנועה. הפגישה הייתה חטופה, והן סיכמו שייפגשו בפעם אחרת שוב**. בדרך חזרה למלון קניתי למיכאלה זוג עגילים במקום אלה שקניתי לה בארץ ושכחתי בבית, וסיר מנחושת מרוקע בעבודת יד**.

אחרי כל הסיבוב הזה חזרנו למלון והחלטנו לנסות לטפל בכרטיסים של המעבורת, כי לא היה לנו עותק או את מספר הדרכון של אחותי, לכן צריך היה לשנות את הכרטיס שלה. הלכנו עד לשם רק כדי לגלות שהמשרד שלהם נסגר ב-13:00 בימי שבת, כשהגענו לשם קרוב לשתיים וחצי.

היינו כבר בקרבת סניף של איזו חנות גרביים מיתולוגית שאמי זכרה מילדותה, כך לפחות התרשמנו מהכתובת ששלפנו מהמדריך הטלפוני, והחלטנו לחפש אותה. רק אחרי שלושה סיבובים עלתה בראשנו ההשערה שאולי החנות נמצאת בתוך מרכז הקניות Punta Carretas, שנמצא ממש ממולנו, ואכן, שם הייתה החנות. הקניון הנ"ל נבנה על שטחו של כלא שנהרס, וממנו נשארה רק החזית, וכנראה איזה קיר אחד איפשהו עם החלונות המקוריים, אבל לא ראינו אותו. הציניקנים יגידו שהיום המקום מאכלס סוג אחר של אסירים, כאלה שמשועבדים לתרבות הצריכה.

החלטנו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת ב-La Pasiva (רשת אורוגוואית שמגישה אוכל מקומי) עם שתי מנות אופייניות: פיצה עם פאינה (Fainá), מין לחם שטוח ודק עשוי קמח חומוס עתיר שמן וצ'יביטו (Chivito), סנדוויץ' בשרי האופייני למטבח האורוגוואי. הפאינה הייתה נחמדה למדי (מה יכול להיות רע במשהו שעשוי מחומוס?), אבל, בהסתכנות לאובדן שלום בית (מקווה שהזוגי לא יקרא ויכעס), הצ'יביטו היה מאכזב למדי. קינחנו בצ'אחה (Chajá), מין קינוח עתיר קרם-שומני (נראה לי מרגרינה מוקצפת עם מרגרינה נוזלית) שאמא שלי זכרה מילדותה, ורק כשטעמה נזכרה ואמרה: "עכשיו אני נזכרת ששנאתי את זה". חבל רק שנשאר לי הטעם של השומן טראנס על הלשון עוד כמה שעות אחר כך.

המשכנו לחרב זכרונות ילדות של אמי, כשגילינו שחנות הגרביים הזכורה לה sí sí הפכה להיות מין רשת חנויות סתמית להלבשה תחתונה שמוכרת בעיקר בגדי ים (בסך הכול קיץ שם) עם מבחר גרביים מאכזב למדי. למרבה המזל, גרביים קצרצרות כמו שחיפשתי היה להם, כך שהצלחתי לחמוק מגורל אכזר של מחסור בגרביים בנסיעה שכזו, מי רוצה לכבס את הגרביים כל יום?

ועוד אכזבה נכונה לנו, כשבחנות המוזיקה אליה שלחו אותנו לחפש כרטיסים להופעות גילינו שבזמן שנהיה בעיר לא תהיה שום הופעה בתיאטרון סוליס, אליו אמי רצתה לקחת אותנו, וגם לא שום הופעות מוזיקה פולקלורית, או שום דבר אחר שיכול לעניין אותנו, לצורך העניין.

למודות אכזבה, חזרנו למלון להתארגן לביקור אצל מרקוס הבן-דוד ורוסה אשתו, בליווין של לוסיה ואחותה אלינה.

כבר בפעם האחרונה שראיתי את מרקוס ורוסה, בברצלונה, כשבאו לבקר את בתם דינה, הם לא היו בשיא כוחותיהם, אבל ההתדרדרות ניכרת בשניהם, למרות שמרקוס במצב קצת יותר טוב: אשתו סובלת מהתחלתה של מחלה דמנטית. מרקוס היה לבבי כדרכו, מחדד חידודים ומתבדח, וסיפר קצת על החיים עכשיו, על הקשיים והמצב במדינה. רואים שקשה לו אבל הוא לא מוכן/מסוגל לשנות הרבה את המצב שלו, וזה מאוד עצוב לראות את זה.

לוסיה ואלינה סיפרו לי קצת על הלימודים והחיים במונטווידאו; אלינה בדיוק סיימה את התיכון וחושבת מה ללמוד באוניברסיטה ולוסיה סיימה שנה שלישית של לימודי הנדסה כימיה. שכנענו את שתיהן לנסות לברר לגבי תוכניות כמו תגלית, ולו רק כדי לבקר אצלנו. אם כבר לממן טיולים של בני תשחורת יהודיים תושבי הגולה, שיהיו אלה קרובי משפחה שלי, לא?

סיימנו אצלהם די מאוחר וחזרנו למלון. הייתי שמחה לסיים את היום הזה אחרת, כי הוא הסתיים בהתפוצצות של כל החיכוכים של היום, הרי לא קל להיות שלושה אנשים ביחד, ועד שלומדים ומפתחים דינמיקה יציבה לוקח זמן. בסוף הרוחות נרגעו, וסיימנו את היום עם ארוחה קלה בחדר, מלווה ביין שקנינו (לא משהו אבל מספיק מרגיע רוחות לצורך העניין.

*מה שבדיעבד אני יכולה לספר שלא קרה. אי אפשר להספיק הכול.
**כשחזרתי הביתה אבא שלי אמר לי שהוא חושב שלא כדאי להשתמש בסיר, כי אי אפשר לדעת מה יש בו. אז עכשיו יש לי קערת פירות ענקית מנחושת. וקצת בעסה שאני לא יכולה להשתמש בסיר שלי.

פוסטים קשורים

איי לאב יו טרמינל

CrazyVet — Fri, 10 Dec 2010 08:31:20 +0000

אף פעם לא קל לחצות חצי עולם, במיוחד כשהטיסה מתישה ובדרך חווים קשיים שונים ומשונים. הטיסה למונטווידאו התארכה בקצת יותר משעה, ומתחה את העצבים המרוטים גם ככה שלנו עד הקצה. את הנחיתה המעוכבת שלנו המתיקה הפתעה בשדה התעופה, שם המתינו לנו חוסה בן בן-הדוד ולוסיה בתו, שבאו לאסוף אותנו (ואני מקווה מאוד שהם ידעו מראש על האיחור, אבל לא שאלתי…).

העייפות שלנו הייתה ברורה ונראית לעין, כך שחוסה הסיעה אותנו למלון עם סיבוב קטן בשכונה, להראות לנו את הבית שלו ואת האזור בכלל. המלון שלקחנו נמצא בלב פוסיטוס, שהיא אחת השכונות היותר מבוססות של העיר ומשכנה של רוב הקהילה היהודית כיום.

למרות העייפות הרבה, החלטנו לאזור כוחות (אחרי מקלחת והתרעננות מחויבת המציאות) ולעשות כמה סידורים קטנים לפני שנקרוס במיטה לנוח. על הפרק: רכישת כרטיס SIM, כרטיסים למעבורת שתיקח אותנו בסוף השבוע לבואנוס איירס ולאכול משהו, כי עם כל הכבוד למזון המטוסים היחסית סביר (כנראה עקב אי-כשרותו הבוטה) של איבריה, עברו אי אלו שעות מההזנה האחרונה ואני מגיבה ממש לא טוב לסיטואציות כאלה, כפי שיעידו המקורבים אליי.

כמובן שסדר העניינים חייב מזון לפני סידורים, וההחלטה נפלה על בית קפה קטן שנקרא "קפה אמרטו" באחד הרחובות ליד המלון. ההחלטה נפלה על סלט וסנדוויץ', שלא היו מדהימים אבל השביעו אותנו. לאור העובדה שהמקום התגאה באפייה אומנותית (artesanal), הרגשנו מחויבות לדגום את הקינוחים שלהם, שלמעט המיני-טארטלט לימון אכזבו למדי. מזל שהייתה לנו נגיסה של בצק פריך-קרם לימון-מרנג לכל אחת כדי להמתיק קצת את האכזבה.

משם המשכנו למשימה השנייה ברשימה, עוקבים אחר ההוראות של חוסה כיצד להגיע לאחד המשרדים הגדולים של חברת הטלפוניה הסלולרית המקומית. מצאנו את המקום בקלות, והמתנו בסבלנות לתורנו. הופתענו לטובה מהסדר ומהיעילות היחסית שבהתנהלות המקום, ובמיוחד מהאדיבות של הגברת ששירתה אותנו. לעומת זאת, התפלאנו לגלות שאת הכרטיס אנחנו יכולים לקנות שם, אבל אי אפשר לטעון אותו במקום, אלא צריך לקנות קרדיט במקום אחר. כנראה שזה ההיגיון המקומי.

אחרי שסיימנו עם משימה מספר אחת, נותרה לנו המשימה האחרונה – לרכוש כרטיסים למעבורת ביום שישי הבא, במשרדי חברת Buquebus, שממוקמים למרבה שמחתנו ממש מעבר לפינה. גילינו שאת המעבורת האטית והזולה לא נוכל לקחת, יען כי שעות היציאה שלה וההגעה לא מתאימות לנו, אבל מאחר שהמעבורת המהירה זולה למדי נזכה למסע קטן בזמן: נצא ונגיע באותה השעה, כי המעבורת חוצה את הנהר בשעה ויש שעה הפרש בין אורוגוואי וארגנטינה.

אחרי כל ההתעסקויות האלה, באה מנוחה, לפחות קצרה, כי בתשע חוסה אסף אותנו והסיע אותנו לשדה, שם חיכינו לאחותי שתגיע בטיסה מקוסטה ריקה. ההמתנה הייתה די ארוכה, ואחרי שהיא כבר הגיעה, נאלצנו לחכות עוד נצח קטן (חצי שעה בערך, אבל באותו הרגע חשבתי שהזמן רוקם קנוניות נגדי) ה למונית, כי לקחת מונית משירות המוניות של השדה עולה כמו 5 מוניות רגילות (לפחות).

כשהגענו למלון אני קרסתי למיטה, ודרשתי שקט מאמי ואחותי שהיו בשיא התרגשות המפגש, עם צורך עז להראות אחת לשנייה את כל מה שהביאו עמן, התעסקויות שמבחינתי יכלו לחכות למחר, או אפילו למחרתיים. אני רק רציתי ל-י-ש-ו-ן. מהר מאוד גם הן נוכחו בצדקתי, וקרסו אף הן.

פוסטים קשורים

כשל טאפאס

CrazyVet — Fri, 28 May 2010 12:10:09 +0000

באיחור של שבוע*, אני מתיישבת לכתוב את הביקורת הנרגנת שלי על מסעדת טאפאס-אחד-העם. למרות העוינות הבסיסית שלי**, נכנעתי ללחצי הזוגי, שנכנע ללחצי בן-דודו וזוגתו שנורא רצו ללכת. אז הוזמן מקום, והזוגי ביקש במיוחד שאהיה עם ראש פתוח, וגם ציין לא פעם ולא פעמיים שהשף החתום על היצירה הוא לא פחות מרושפלד, אז שאתן לזה סיכויי. עכשיו, לא זכור לי שאי פעם סעדתי אצל רושפלד, אבל ספרי הבישול שלו מוצלחים למדי, אז קיוויתי שיהיו סטנדרטים מינימליים.

לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

פוסטים קשורים

28

CrazyVet — Fri, 04 Sep 2009 21:48:26 +0000

עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…

פוסטים קשורים

סוף לניתוק

CrazyVet — Thu, 03 Sep 2009 20:52:16 +0000

אחרי שבועות ארוכים של המתנה, סופסוף הגיע המחשב שלי. אל תטעו, על אף התלונה המשתמעת במשפט הקודם, אינני מתלוננת כלל וכלל. אחרי הכל, על מה יש להתלונן? את המחשב העבודה הזמינה עבורי, וניתנה לי האפשרות, לבחור את הדגם כאוות נפשי. ההחלטה לא הייתה קלה, מאחר והיו אי אילו ניגודי אינטרסים בין השאיפה שלי לשמור על בריאות הגב שלי והצורך במסך גדול לצורך העבודה*. שיקול המשקל ניצח, ושיחה קצרה עם הבוס נתנה לי אישור להזמין יחד עם המחשב גם מוניטור גדול, כך שגם העיניים וגם הגב מצליחים לשמור על איזון. מאחר והמחלקה כולה (או לפחות רובה האבסולוטי) משתמש במאק, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לגבש דעה משלי על המחשבים שלהם, האם זה רק המיתוג המוצלח, או שמא באמת המוצר שלהם טוב יותר? לבסוף, ההחלטה נפלה על מקבוק פרו 13 אינץ', כי הגודל כן קובע.

בינתיים אני עדיין מתרגלת. כל קיצורי הדרך הקבועים שלי חסרי ערך, והמקלדת עדיין קצת זרה לי. אבל בסך הכל, הממשק והעבודה מולו הרבה יותר אינטואיטיביים, ולמרות שעוד לא עברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המחשב, אני מצליחה להסתדר עם (כמעט*) כל מה שאני צריכה לעשות.

קצת מוזר לי, אחרי כל כך הרבה זמן ללא מחשב צמוד בבית, לשבת בערב וסתם לשוטט ברשת, לבדוק אימיילים ולהציץ ברסס. במידה מסוימת, הייתי מנותקת לחלוטין מהעולם הוירטואלי שלי. נכון, בדקתי מיילים והייתי זמינה כל יום (כמעט), אבל התקשורת שלי הוגבלה אך ורק להכרחי ביותר. הרידר שלי, אותו ניסיתי לרוקן מדי שבת או ראשון, בביקור מיוחד בעבודה למטרות התחברות לרשת, עדיין מלא. יש דברים יותר חשובים לבדוק, כרגע. כמו הרידר שלי, גם הבלוג הוזנח באופן משווע בתקופה האחרונה. אולם יש לי תחושה שזה הולך להשתנות, ובתור התחלה יש כמה וכמה פוסטים עמוסי חוויות שנכתבו בעט, על נייר, ומחכים לפרסומם הדיגיטלי. כך שאתם יכולים לצפות להצפת הרסס שלכם, והתנצלותי עמכם מראש (אלא אם אתם מוצאים את זה מעניין וחינני, כמובן).

*משום מה לא הצלחתי להתחבר לאחד מהשרתים, אבל לשרתים אחרים באותו דומיין כן. משהו מוזר למדי, שאבדוק יותר לעומק מחר.

פוסטים קשורים

ועכשיו – לסדר

CrazyVet — Thu, 03 Sep 2009 20:01:52 +0000

אתמול הגיע המשלוח, וגם נסעתי (שוב) לאיקאה, לקנות צלחות, כוסות ושאר כלים שלא יכולתי לשלוח עם הרהיטים. כך שהיה עמוס למדי. למעשה היה כל כך עמוס, שאת המחשב, שהגיע אתמול, השארתי במשרד ולא לקחתי הביתה. יותר מדי דברים לטפל בהם.

עוד אתמול התחלתי לסדר ולארגן את הכל. הייתי כל כך עסוקה ברחיצת כלים וסידורם שאפילו לא בדקתי את הארגזים שהגיעו מבארסה. רק עכשיו, אחרי שספרתי חמש פעמים, גיליתי שאחד מהארגזים חסר. מחר אתקשר למובילים, ואבקש להפעיל את הביטוח. אני מקווה שהכל יסתדר, כי בארגז הזה שכנה עגלת השוק שלי, אחד מפריטי הרכוש היותר שימושיים שברשותי, ושמקל מאוד את החיים.

אני מקווה שבסופ"ש הקרוב אצליח לארגן את רוב הארגזים, או לפחות את חלקם. נמאס לי מסלון שנראה כמו מחסן, מלא בקרטונים ובבלגאן.

פוסטים קשורים

שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן

CrazyVet — Sat, 29 Aug 2009 16:55:14 +0000

קצת תמונות מהשוק ליד כנסיית יאקוב הקדוש בימי שבת בבוקר:

הירקות והפירות פה מאוד יקרים, עם יוצא דופן אחד – הפירות האדומים. תענוג.

ולעדכון הרכבות קצר. המדפים גם הם מורכבים. עכשיו אני רק צריכה להחליט איפה למקם אותם. בניגוד לארונות, זו היתה מערכה קשה שלפרקים חישבתי להיכנע (זמנית, כמובן) אבל מידה לא מבוטלת של בעיטות וקללות הביאו לניצחון על כוחות האופל בדמותם של חתיכות עץ סרבניות. לסיום היום, כאילו לא התשתי את עצמי די במאבקי מול המדפים, פצחתי בכמה סיבובים של היאבקות עם קרטונים, במטרה להגיע לסלון קצת יותר מסודר ובר ניקוי (מחר יום ראשון, כלומר יום הנקיון, ואי אפשר לנקות אם יש ערימה של קרטונים באמצע החדר). חמושה בגליל ניילון נצמד (כי אין לי מסקינגטייפ או משהו בסגנון) ובהרבה נחישות, עמדתי במשימה בהצלחה סבירה. עכשיו כוך האחסון מלא בקרטונים ומחכה ליום האיסוף הקרוב, מתישהו לקראת סוף החודש הבא. הזכרתי כבר שאני שונאת את מדיניות המחזור המקומית? מה עובר לאנשים בראש כשהם מתחכננים איסוף נייר וקרטון אחת לחודש?

פוסטים קשורים

הישגים קטנים #2

CrazyVet — Wed, 26 Aug 2009 20:23:42 +0000

אני מאוד מחבבת את השפה הויזואלית של איקאה. זו דרך נאה להעביר מידע באופן שמתעלה על הבדלים בשפות, מונחים וביוב. לא מסובך במיוחד להבין את ההוראות הללו

שאומרות בעצם (בין היתר) שאת הרהיטים האלה צריך להרכיב בשניים. טוב. אחרי הספה, שגם בהוראות ההרכבה שלה היה איור כזה ובכל זאת התמודדתי עמה, החלטתי לא לתת לזה להפיל את רוחי, ורק במידה ולא אצליח לבד לבקש עזרה, מהשכנים, נניח. נכון, זה קצת יותר כבד (וגדול) מהספה, אבל לנסות צריך. אז ניסיתי. והצלחתי. אני, לגמרי לבדי, הרכבתי ארון, ואפילו לא נזקקתי לעזרת השכנים (או כל אדם אחר).

למרות שההישג הוא זעום, המשמעות שלו עבורי גדולה. אין לי לים לתאר את תחושת הסיפוק הזו. אני משאירה לכם את המקום לדמיין את התחושה הזו, ולהעלות אנלוגיות משלכם. בינתיים, אני הולכת להתקלח ולישון. כל הגוף שלי כואב.