כי וטרינר חייב להיות משוגע » חוויות

כשל טאפאס

CrazyVet — Fri, 28 May 2010 12:10:09 +0000

באיחור של שבוע*, אני מתיישבת לכתוב את הביקורת הנרגנת שלי על מסעדת טאפאס-אחד-העם. למרות העוינות הבסיסית שלי**, נכנעתי ללחצי הזוגי, שנכנע ללחצי בן-דודו וזוגתו שנורא רצו ללכת. אז הוזמן מקום, והזוגי ביקש במיוחד שאהיה עם ראש פתוח, וגם ציין לא פעם ולא פעמיים שהשף החתום על היצירה הוא לא פחות מרושפלד, אז שאתן לזה סיכויי. עכשיו, לא זכור לי שאי פעם סעדתי אצל רושפלד, אבל ספרי הבישול שלו מוצלחים למדי, אז קיוויתי שיהיו סטנדרטים מינימליים.

לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

פוסטים קשורים

28

CrazyVet — Fri, 04 Sep 2009 21:48:26 +0000

עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…

פוסטים קשורים

סוף לניתוק

CrazyVet — Thu, 03 Sep 2009 20:52:16 +0000

אחרי שבועות ארוכים של המתנה, סופסוף הגיע המחשב שלי. אל תטעו, על אף התלונה המשתמעת במשפט הקודם, אינני מתלוננת כלל וכלל. אחרי הכל, על מה יש להתלונן? את המחשב העבודה הזמינה עבורי, וניתנה לי האפשרות, לבחור את הדגם כאוות נפשי. ההחלטה לא הייתה קלה, מאחר והיו אי אילו ניגודי אינטרסים בין השאיפה שלי לשמור על בריאות הגב שלי והצורך במסך גדול לצורך העבודה*. שיקול המשקל ניצח, ושיחה קצרה עם הבוס נתנה לי אישור להזמין יחד עם המחשב גם מוניטור גדול, כך שגם העיניים וגם הגב מצליחים לשמור על איזון. מאחר והמחלקה כולה (או לפחות רובה האבסולוטי) משתמש במאק, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לגבש דעה משלי על המחשבים שלהם, האם זה רק המיתוג המוצלח, או שמא באמת המוצר שלהם טוב יותר? לבסוף, ההחלטה נפלה על מקבוק פרו 13 אינץ', כי הגודל כן קובע.

בינתיים אני עדיין מתרגלת. כל קיצורי הדרך הקבועים שלי חסרי ערך, והמקלדת עדיין קצת זרה לי. אבל בסך הכל, הממשק והעבודה מולו הרבה יותר אינטואיטיביים, ולמרות שעוד לא עברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המחשב, אני מצליחה להסתדר עם (כמעט*) כל מה שאני צריכה לעשות.

קצת מוזר לי, אחרי כל כך הרבה זמן ללא מחשב צמוד בבית, לשבת בערב וסתם לשוטט ברשת, לבדוק אימיילים ולהציץ ברסס. במידה מסוימת, הייתי מנותקת לחלוטין מהעולם הוירטואלי שלי. נכון, בדקתי מיילים והייתי זמינה כל יום (כמעט), אבל התקשורת שלי הוגבלה אך ורק להכרחי ביותר. הרידר שלי, אותו ניסיתי לרוקן מדי שבת או ראשון, בביקור מיוחד בעבודה למטרות התחברות לרשת, עדיין מלא. יש דברים יותר חשובים לבדוק, כרגע. כמו הרידר שלי, גם הבלוג הוזנח באופן משווע בתקופה האחרונה. אולם יש לי תחושה שזה הולך להשתנות, ובתור התחלה יש כמה וכמה פוסטים עמוסי חוויות שנכתבו בעט, על נייר, ומחכים לפרסומם הדיגיטלי. כך שאתם יכולים לצפות להצפת הרסס שלכם, והתנצלותי עמכם מראש (אלא אם אתם מוצאים את זה מעניין וחינני, כמובן).

*משום מה לא הצלחתי להתחבר לאחד מהשרתים, אבל לשרתים אחרים באותו דומיין כן. משהו מוזר למדי, שאבדוק יותר לעומק מחר.

פוסטים קשורים

ועכשיו – לסדר

CrazyVet — Thu, 03 Sep 2009 20:01:52 +0000

אתמול הגיע המשלוח, וגם נסעתי (שוב) לאיקאה, לקנות צלחות, כוסות ושאר כלים שלא יכולתי לשלוח עם הרהיטים. כך שהיה עמוס למדי. למעשה היה כל כך עמוס, שאת המחשב, שהגיע אתמול, השארתי במשרד ולא לקחתי הביתה. יותר מדי דברים לטפל בהם.

עוד אתמול התחלתי לסדר ולארגן את הכל. הייתי כל כך עסוקה ברחיצת כלים וסידורם שאפילו לא בדקתי את הארגזים שהגיעו מבארסה. רק עכשיו, אחרי שספרתי חמש פעמים, גיליתי שאחד מהארגזים חסר. מחר אתקשר למובילים, ואבקש להפעיל את הביטוח. אני מקווה שהכל יסתדר, כי בארגז הזה שכנה עגלת השוק שלי, אחד מפריטי הרכוש היותר שימושיים שברשותי, ושמקל מאוד את החיים.

אני מקווה שבסופ"ש הקרוב אצליח לארגן את רוב הארגזים, או לפחות את חלקם. נמאס לי מסלון שנראה כמו מחסן, מלא בקרטונים ובבלגאן.

פוסטים קשורים

שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן

CrazyVet — Sat, 29 Aug 2009 16:55:14 +0000

קצת תמונות מהשוק ליד כנסיית יאקוב הקדוש בימי שבת בבוקר:

הירקות והפירות פה מאוד יקרים, עם יוצא דופן אחד – הפירות האדומים. תענוג.

ולעדכון הרכבות קצר. המדפים גם הם מורכבים. עכשיו אני רק צריכה להחליט איפה למקם אותם. בניגוד לארונות, זו היתה מערכה קשה שלפרקים חישבתי להיכנע (זמנית, כמובן) אבל מידה לא מבוטלת של בעיטות וקללות הביאו לניצחון על כוחות האופל בדמותם של חתיכות עץ סרבניות. לסיום היום, כאילו לא התשתי את עצמי די במאבקי מול המדפים, פצחתי בכמה סיבובים של היאבקות עם קרטונים, במטרה להגיע לסלון קצת יותר מסודר ובר ניקוי (מחר יום ראשון, כלומר יום הנקיון, ואי אפשר לנקות אם יש ערימה של קרטונים באמצע החדר). חמושה בגליל ניילון נצמד (כי אין לי מסקינגטייפ או משהו בסגנון) ובהרבה נחישות, עמדתי במשימה בהצלחה סבירה. עכשיו כוך האחסון מלא בקרטונים ומחכה ליום האיסוף הקרוב, מתישהו לקראת סוף החודש הבא. הזכרתי כבר שאני שונאת את מדיניות המחזור המקומית? מה עובר לאנשים בראש כשהם מתחכננים איסוף נייר וקרטון אחת לחודש?

פוסטים קשורים

הישגים קטנים #2

CrazyVet — Wed, 26 Aug 2009 20:23:42 +0000

אני מאוד מחבבת את השפה הויזואלית של איקאה. זו דרך נאה להעביר מידע באופן שמתעלה על הבדלים בשפות, מונחים וביוב. לא מסובך במיוחד להבין את ההוראות הללו

שאומרות בעצם (בין היתר) שאת הרהיטים האלה צריך להרכיב בשניים. טוב. אחרי הספה, שגם בהוראות ההרכבה שלה היה איור כזה ובכל זאת התמודדתי עמה, החלטתי לא לתת לזה להפיל את רוחי, ורק במידה ולא אצליח לבד לבקש עזרה, מהשכנים, נניח. נכון, זה קצת יותר כבד (וגדול) מהספה, אבל לנסות צריך. אז ניסיתי. והצלחתי. אני, לגמרי לבדי, הרכבתי ארון, ואפילו לא נזקקתי לעזרת השכנים (או כל אדם אחר).

למרות שההישג הוא זעום, המשמעות שלו עבורי גדולה. אין לי לים לתאר את תחושת הסיפוק הזו. אני משאירה לכם את המקום לדמיין את התחושה הזו, ולהעלות אנלוגיות משלכם. בינתיים, אני הולכת להתקלח ולישון. כל הגוף שלי כואב.

פוסטים קשורים

זמן איקאה

CrazyVet — Mon, 24 Aug 2009 20:31:11 +0000

המשלוח מאיקאה הגיע היום. בסיוק לא מפתיע, בין 7 ל-13 התקשרו להודיע שהם מגיעים, ושעה מאוחר יותר, הם אכן היו פה. אז עכשיו הסלון שלי נראה ככה:

את אחר הצהריים העברתי בהרכבת עגלת המטבח והספה. התחלתי עם שני אלה כי הם הכי קלים, ועדיף להתחיל בקטן, לא? קל או לא, הידיים שלי לא מאושרות. להבריג את הברגים הארורים האלה עם מפח אלן מיקרוסקופי זה ממש לא כיף. בדיקה קצרה מעלה ששאר הרהיטים גם הם בעלי ברגים עם ראש אלן, מה שמחייב לנסוע מחר לחנות עשה-זאת-בעצמך המקומית ולקנות ראש מתאים למברגה, אחרת, איך היא תגשים את המטרה לשמה היא נרכשה?

אז זהו, ליום אחד. עכשיו זמן לנוח. על הספה החדשה. יאסר, כמובן, עושה את זה הרבה יותר טוב ממני:

פוסטים קשורים

מחשבות יום ראשון

CrazyVet — Sun, 23 Aug 2009 19:38:03 +0000

טוב. לאור העובדה שייקח עוד פרק זמן בלתי ידוע עד שהמחשב שהוזמן עבורי יגיע (בערך חודש, אבל מי סופר?), נראה לי שאני צריכה למצוא פתרון אחר לסוגיית הכתיבה שלי. מחד, די מבאס לכתוב בנייר, להעתיק/להקליד ולפרסם באיחור. מאידך, האופציה האחרת גם היא לא משהו – לוותר על הכתיבה כליל. חבל לי שאני לא כותבת, כי האינטנסיביות של התקופה הזו די הולכת לאיבוד בים העשייה, שהיא מבורכת, אבל מטביעה את הזכרון.

רק אתמול, לדוגמא, דגמתי את שוק יום שבת לראשונה. נחמד למדי, מקווה לצלם קצת בפעם הבאה. אחרי שחזרתי הביתה, קניות בסופר, כביסה, לתלות, צהריים, מסע לחנות עשה-זאת-בעצמך להצטייד במעט כלים בסיסיים (מברגים, פטיש…), לחזור הביתה בשני אוטובוסים, להאבק שעתיים בתקנת מנורה מאיקאה, לבדוק את המנורות האחרות ולגלות שחסרים לי ברגים עבור אחת וקרס עבור השניה ולסיים את היום הארוך במיטה, עם ספר*. וזה היה רק יום אחד.

אני יכולה לנסות להיזכר מה עשיתי בכל יום נתון – משימה לא קלה בעליל 0 אבל זה עדיין לא יציל את החשוב מכל, הלא הוא הלך הרוח, התהליכים שעוברים עליי בכל יום ויום, תחושת ההשיג שלי, שנולדת מתוך האתגרים הקטנים של היומיום, איתם אני מתמודדת לגמרי לבדי.

קבלו את התנצלותי מראש, אם אני מציפה לכם את קורא הרסס.

*הפרידה הכפויה מהמחשב החזירה אותי לקריאה אינטנסיבית כמו פעם. שנים לא קראתי ככה, במשך שעות ברצף.

פוסטים קשורים

איקאה, סיבוב שני

CrazyVet — Thu, 20 Aug 2009 23:44:33 +0000

עייפה אך רצוצה, חזרתי ממש עכשיו הביתה. בשחזור של הרפתקאותי מיום רביעי, היום הלך חלק יותר (לפחות באופן חלקי). מצוידת בהיכרות עם שטח האויב ובמידע מודיעיני שפירט כי כל אשר חפצה נפשי נמצא במלאי, יצאתי שוב למסע של שתי רכבות ואוטובוס על עבר המכה של תרבות הצריכה.

שוב קיבצתי את כל המוצרים מיום קודם בשלוש עגלות שונות, והתקדמתי לקופה. שילמתי. הכל טוב ויפה. אני הולכת לאזור המשלוחים, והבחור מיידע אותי שהם יכולים לשלוח רק את הרהיטים. המומה ומאוכזבת מהגילוי הזה, דמעות של תסכול עמדו לי בגרון. מה, אתם לא יכולים לכתוב דבר כזה באתר? רק לפרסם "אנחנו נוציא לפועל את התוכניות הגדולות שלכם, כשאתם לא יכולים לסחוב"? לא הייתי טורחת להכמיס כגלה עם צלחות, כוסות וכיוב' אילו ידעתי זאת מראשו, או לחילופין הייתי מנסה להגיע ברכב. אבל שום דבר לא יביס אותי במשימתי, ואני מחליטה להחזיר את הפריטים שאינם ברי משלוח (למעט כמה נבחרים, אותם נשאתי אחר כבוד ברכבת, שוב). הבחור מחברת ההובלות, שראה שאני מיואשת למדי, הסכים ברוב טובו לקחת למשלוח גם את הסירים, לפנים משורת הדין. אנחנו לא לוקחים דברים כאלה, גברת, זה יכול להישבר, ואז מה תגידי? (או משהו בסגנון, כששאלתי אותו האם הוא יסכים לקחת את הדברים אילו יארזו בארגזים). ניחא. החזרתי את כל הפריטים שאינם ברי משלוח, והתארגנתי לחזרה לעיר. למרות שכבר בשמונה הייתי אחרי הקופה, רק בתשע ברבע הייתי בתחנת האוטובוס, בין כל הטרטורים האלה. מתישהו אצטרך לחזור לשם.

שוב הגעתי מאוחר הביתה, ולמרות שכבר יש לי מקרר, הוא עומד ריק. שוב אכלתי בבורגר קינג. פעמיים בתוך שלושה ימים, השיא האישי שלי, אחרי חודשים (אם לא שנים) שלא אכלתי במקומות כאלה. עכשיו, מקלחת ולישון. היה יום מתיש.

פוסטים קשורים

איקאה, סיבוב ראשון

CrazyVet — Wed, 19 Aug 2009 19:42:51 +0000

היום אזרתי אומץ ונסעתי לאיקאה, לבד. ולמה אומץ? כי לקחת שתי רכבות ואוטובוס רק בשביל להגיע לא מקל על החוויה. הידיעה שאני צריכה להתארגן על הכל – לגמרי לבד – לא ממש עוזרת.

מאחר וסשן המיקרוסקופ היה קצר למדי, יצאתי מוקדם משתכננתי. התחלה מבטיחה. כה מעט ידעתי, שהבטחהזו צפויה להתבדות. בידיעה מדויקת מהם המוצרים שמעניינים אותי, התקדמתי די מהר לכיוון ה"שוק" (כפי שהוא מכונה בסניף המקומי) והצטיידתי בעגלה אותה העמדתי בשאר הפריטים המבוקשים. עם עגלה עמוסה למדי, הגעתי לאזור הרהיטים והתחלתי ללקט, בשתי עגלות, את הפריטים שידעתי שיתאימו. ספה, מדפים לספרים, ארון בגדים – אופס, אין ארון. מה עושים?

אי אפשר לעשות כלום, מסתבר. לא לקנות מראש, כדי שישלחו ביחד הכל ביום שישי, לכשיגיע הארון. א אפשר לקנות ולהשאיר שם, כדי לחזור בשישי ולהוסיף לקניה עוד ארון ולשלוח הכל ביחד. המנטרה, כפי שהבנתם כבר, היא "אי אפשר".

אז ליקטתי מהעגלה כמה פרטים חיוניים 0 מצעים, מגבות, שמיכת פוך, בד לוילון (כי כבר גזרתי) וחזרתי הביתה. הגעתי לטובינגן בעשרים לתשע, מאוחר מדי לסופר (אני עדיין מחכה למקרר), אז התספקתי במשהו זריר בבורגר קינג בתחנת הרכבת. לפחות את הלילה הזה אני מעבירה בין הסדינים החדשים שלי, והשמיכה החמה, כי כבר מתחיל להיות קריר בלילה.