עקבנו אחרי ההוראות, וראה-זה-פלא, מצאנו את המקום, ששוכן קרוב לים, בין החוף לפסאו ז'ואן דה בורבו. המקום נקרא באר סלמנקה II, כי המסעדה האם, ששוכנת מעברו השני של הכביש, נקראת מסעדת סלמנקה. היו מקוריים בבחירת השם, לא?

הטכנאי לא הטעה, ואכן מדובר במסעדת דגים ופירות ים שנותנת יחס איכות-מחיר משובח, במיוחד אם מתעלמים העיצוב הדי מזעזע, שנראה כמו באר משפחתי שפגש אולם אירועים באזור תעשייה.

החלטנו לפתוח בקלאמר מטוגן, כדי לא להתפרע. זו התבררה כהחלטה חכמה, כשהוגשה לנו צלחת ענקית עליה ערמה מכובדת של קלמאר מטוגן, חם ופריך, עם חצי לימון. למנה שניה החלטנו לנסות את הפאייה, המנה הרשמית של ימי ראשון אחרי הצהריים. שוב, לא התאכזבנו, ואפילו התקשינו (כלומר, התקשיתי) לסיים מהצלחת. את הארוחה ליווינו ברוזה הבית, צונן ומרענן. על קינוחים לא היה מה לדבר, כי שנינו היינו במצב של כמעט-קומת-מזון, ואנחנו כבר מכירים את איכות הקינוחים הספרדיים. לעומת זאת, החלטנו על דיז'סטיף קטן, לזירוז העיכול – אורוחו (Orujo) לבן, הוא המקבילה הספרדית לגראפה, אבל יותר בועט ופרוע.

אחרי ארוחה כזו, החזרה הבייתה נראתה ארוכה מתמיד. החלטנו לחזור דרך הפארק, וישבנו קצת על הדשא, בצל, לנוח ולעכל. העייפות ניצחה, כך שאחרי הפארק החלטנו לחזור הביתה במטרו, ולאסוף בדרך סרט ב-DVD, כדי לסיים יום ראשון עצל בכיף.

פוסטים קשורים

• כשל טאפאס
• Barcelona Knits
• שוק בשבת בבוקר

עבור אנשים רבים, ספורט הוא חיבור בין תרבויות. לא מעט אנשים פה בספרד לא מתעניינים במיוחד במתרחש בשאר העולם (חוץ מספורט), חלקם לא משכילים מאוד, כך שרוב ידיעותיהם לגבי מדינת ישראל מתגבשות בהתאם למהדורות החדשות בטלויזיה המקומית, והאירוע הנ"ל קיבל כיסוי נרחב. מיותר לציין שהתקשורת בספרד ככלל, ובקטלוניה בפרט, אינה פרו-ישראלית בלשון המעטה. כך שהתדמית שלנו גם כך אינה חיובית במיוחד, ואירועים כאלה אינם תורמים לה.

רק תחשבו, תנסו להבין, איזו בושה זו שמקומיים שואלים מה הקטע עם האוהדים של מכבי, כי הם ראו את זה, וחושבים, שהכל אצלנו חייב להיות "מלחמה כל הזמן".

פשוט בזיון. לפעמים צריך להוציא את הראש מהתחת ולחשוב, ויותר חשוב, להתנהג כמו בני אדם.

התנצלות לאוהדי מכבי השפויים – אין לי שום כוונה לפגוע, כל הטענות מופנות אך ורק לחוליגנים.

*דל פראט (Del Prat) – שדה התעופה של בארסה
**בראחס (Barajas) – שדה התעופה של מדריד
***אולטראס – חוליגנים בספרדית

פוסטים קשורים

• חג הנפצים או סאן ג’ואן
• לעזאזל עם הצנרת וקצת על קטלוניה (והקטלנים)
• אלופים!

כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).

מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.

פוסטים קשורים

• אאוץ’
• 3
• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980

זהו. חג המולד כבר פה. מרגישים את התכונה זה חודשיים כמעט. זה מתחיל טיפין-טיפין, עם חנות אחת או שתיים שמתחילות כבר לקשט, כי זה עוזר למכירות. במקביל הטלוויזיה מתחילה להפציץ בפרסומות לצעצועים הכי מופרכים שקיימים, כמו התוכי המדבר או הבובה שגם עושה פיפי, גם מדברת וגם יודעת לכסות את עצמה. בתחילת דצמבר מדליקים את הקישוטים. יש מקומות, כמו מלונות גדולים או אל קורטה אינגלס (El Corte Inglés) שבונים קישוטים ממש מרשימים.

החג הוא אחד החביבים עליי, בעיקר מבחינה אסטתית. מכל שאר הבחינות, אני חושבת שהוא מזמן איבד את המשמעות שלו. טירוף הקניות שאוחז את האנשים פשוט לא ייאמן. בממוצע, כל אזרח ספרדי מקבל מתנות בכשלוש מאות יורו. בנוסף, רוב האנשים בכלל לא משתמשים במתנות שהם מקבלים. כשלוקחים בחשבון את המשכורת הספרדית הממוצעת מבינים מה גודל ההוצאה. מעבר לכך כל ספרדי ממוצע מוציא קרוב ל-70 יורו (!) על הלוטו של חג המולד, ההגרלה הכי חשובה בשנה בערך. כמה מוציאים על אוכל אני לא יודעת (או לא זוכרת). בסך הכל אנשים מוציאים פה הון תועפות במשך החג. הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם, על אף המשכורת הנוספת שנהוג לתת בחג*.

מבחינה קולינרית, אפשר להנות. במיוחד אם אוהבים מתוקים. באופן מסורתי נהוג לאכול בחג קנלוני ממולאים בבשר ברוטב בשמל, עוף גדול (ברווז או הודו) צלוי בתנור, וכמובן, פירות ים, במיוחד מיני סרטנים. אבל, את רוב המנות האלה ניתן למצוא בשוק במשך כל השנה, בחברת השפע שהיא ספרד המודרנית. המתוקים המיוחדים של החג, לעומת זאת, נמכרים אך ורק בתקופת החג. מיני טורון (Turrón), מעין נוגט עם שקדים או אגוזים, למרות שהיום ניתן למצוא גם טורון שוקולד עם אלכוהול, אגוזים ושקדים ושאר דברים טובים**, פולבורונס (Polvorones), עוגיות שקדים פריכות ומתפוררות לאבקה (פולבו – אבק בספרדית) ומנטקדוס (Mantecados), גם הם עוגיות פריכות ששמם מעיד על תכולה גבוהה של שומן חזיר (Manteca de cerdo) אבל ניתן להחליף אותו בחמאה (Mantequilla). אני לא ממש מחבבת את העוגיות האלה, אבל הן חלק מהמסורת.

כבר אמרתי שאני מחבבת את החג בעיקר מסיבות אסטתיות, לא? אחד הדברים הנחמדים והנאיביים ביותר שאפשר למצוא בספרד ובקטלוניה הוא הבלן (Belén), או בקטלן פסברה (Pessebre), שהם בעצם תצוגה של רגע הלידה של ישו, כולל האסם, החיות וכל הדברים מסביב (מה שנקרא באנגלית Nativity Scene). יש לזה שם בעברית? מסתבר שהמסורת הובאה לספרד מנפולי בתקופת שלטונו של קרלוס השלישי, כלומר בערך לפני שלוש מאות שנה. הקטלנים מוסיפים למסורת הזו את הטויסט שלהם, בהכללת הקגנר (Caganer) הוא המחרבן, לכל סצינה שכזו. ישנם הסברים מלומדים להכללתו בסצינה הקדושה, כמו ייצוג האנוש שבכולנו, ללא קשר למעמד וכו', ייצוג האלמנט המפרה של האדמה, ועוד כמה, אבל נראה לי שהסיבה האמיתית היא ההומור הסקטולוגי (Scatological מילה גבוהה להומור קקה) שחביב על הקטלנים עד מאוד.

ואנחנו? אנחנו לא ממש מושפעים מהחג. טוב לא לגמרי, רק קצת. באוניברסיטה שלי תלמידי השנה החמישית שרים מזמורי חג עם מלים משובשות, בדרך כלל על הלימודים אבל גם קצת על חיבה לאלכוהול ומריחואנה. השנה נשארתי יותר זמן מבשנים קודמות, ואני חייבת לציין שהחוויה הזו רק חיזקה את דעתי לגבי אירועים שכאלה. גם האפריטיף אליו הלכתי עם המחלקה לא הרשים אותי במיוחד. אולי רק בתור עוד אירוע בו יש הרבה אנשים, אוכל קלוקל מהקפטריה והרבה אלכוהול.

לעומת זאת, בקורס הגרמנית הדברים הלכו קצת אחרת. סיכמתי עם המורה שאביא עוגיות חג המולד, שהכנתי לפי מתכון שהיא נתנה לי. העוגיות יצאו מוצלחות מאוד. אם יש מעוניינים, אתרגם את המתכון. ממש קל. היא הביאה יין חם, בתרמוס, ואחר כך שרנו שיר חג בגרמנית. אני חייבת לומר שעל אף שאין לי שום קשר לחג, ובמיוחד שום קשר למסורת החג הגרמנית, מאוד נהניתי. התחושה הזו של ללמוד מקרוב תרבות אחרת, מערכת שלמה של מסורות, פשוט נהדרת.

*רוב העובדים מקבלים משכורת 14, כלומר משכורת נוספת בחג המולד ואחת נוספת באוגוסט, החופש המסורתי.
**הטורון החביב עליי ביותר הוא טורון שוקולד עם וויסקי ואגוזי מלך… יאם.

פוסטים קשורים

• חג הנפצים או סאן ג’ואן
• בזיון צהוב
• צ’יקי צ’יקי

מצאנו ברחבה של המוזיאון ערימה של צמיגים שהוסבו לכורסאות נמוכות, פסל (?) וגם סטנסיל להדפסה על חולצות ומכנסיים.

המשכנו לכיוון הרחבה של ה-MACBA, שם ראינו תערוכה של דלתות. מה המשמעות? אין לי מושג. אבל היה ממש יפה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי מזון. בניתי על בית קפה נחמד שיושב ליד ה-Masana, אחד מבתי הספר לעיצוב היותר נחשבים בבארסה. המקום היה סגור, אבל מצאנו ליד תערוכת בוגרים של המסאנה עצמה, שהיתה ממש נחמדה.

אני הכי אהבתי את העבודה בקרושה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי משהו אכיל. בסוף מצאנו מקום נחמד ברמבלה דה רבאל (Rambla del Raval) שמתמחה במטבח שוק (Cocina de mercado), כלומר מבשלים מה שטרי ובעונה. המנות היו ענקיות, והאוכל נהדר. אבל הכי מוצלח היה הציור הענק של צמד חתולים אפורים, שנראה כאילו יאסר החצול הפרטי דיגמן עבורו.

פוסטים קשורים

• יאסר בן ארבע
• הגענו
• אלופים!

מהר מאוד המסרגות נשלפות, ותיק תיק כל אחת בשלה. הכרתי בקבוצה הזו איטלקיה שעושה דוקטורט באנתרופולוגיה, מתמטיקאית קטלנית וגרמניה אחת שאין לי מושג מה היא עושה. כל אלה היו הקרובות אליי ביותר. היו שם עוד כמה, שהכרתי רק בשם ממש לקראת הסוף, כי הן היו בצד השני ועם הרעש והצפיפות פשוט היה בלתי אפשרי לתקשר.

בינתיים, בין הא לדא סיימתי את השרוולים לסוודר של ג'וניור. אמנם באיחור (אני תמיד מסיימת דברים באיחור, רק בגלל שאני מציבה לעצמי דדליינים בלתי אנושיים), אבל או-טו-טו מוכן, ויישלח אחר כבוד לשוודיה. אל דאגה, הסוודר מיועד לתינוקים בני שישה חודשים, כך שיתאים לו כמעט עד סוף החורף.

אני מרוצה מעצמי, פעמיים. אחת, שהצלחתי למצוא את הזמן. שתיים, שסיימתי (כמעט) את הסוודר. וחוצמזה, נהניתי כל כך, שנראה לי שאימצתי לי הרגל חדש.

פוסטים קשורים

• פאייה בסלמנקה
• סמסטר חדש
• ספרים, רבותי, ספרים

אז מה זה בעצם Casteller? אני לא כל כך יודעת איך לתרגם את זה, מאחר ולמלה Casteller אין תרגום בעברית. Castell היא טירה, או מבצר, בקטלנית, ו-Casteller הוא אדם שמשתתף באחת המסורות הקטלניות המוזרות ביותר, בניית מגדלים מאנשים. אני מצטטת מויקי, בתרגום חופשי:

Castell הוא מגדל אנושי אשר נבנה בדרך כלל בפסטיבלים עממיים ברחבי קטלוניה (ספרד). בפסטיבלים אלה מספר קבוצות (Colles castelleres) מתאספות ומנסות לבנות את המגדל המרשים ביותר.

מקור המסורת הזו הוא ב-Valls שבטראגונה (דרום קטלוניה) בסוף המאה ה-17. משם הנוהג התפשט לשאר מחוזות האזור ואף הגיע למיורקה. אולם הקבוצות המצטיינות נמצאות עדיין במחוז טרגונה.

ה-Castell נחשב מוצלח רק אם הוקם ופורק כהלכה. ההקמה נחשבת רק אם ה-Enxaneta (הילד בקומה האחרונה) מגיע לפסגה ומרים יד אחת (עם ארבע אצבעות פרושות, לסמל החירות של קטלוניה), יורד מהצד השני, ורק לאחר מכן יורד מהצד השני. רק לאחר מכן כולם יכולים לרדת, לפי סדר הקומות, באופן שדומה להחלקה על עמוד. ה-Castell נבנה על בסיס אנושי מחוזק שנקרא Pinya (אצטרובל וגם אננס בקטלנית). הפיניה מספקת למגדל האנושי את היציבות הנחוצה.

מדי ה-Castellers כוללים מכנסים לבנים, אבנט שחור שנכרך סביב המותניים (שמגן על אזור הגב התחתון וגם משמש עוגן למטפסים וליורדים), בנדנות אדומות מנוקדות (שנקשרות סביב פרקי היד, כדי למנוע פציעות באזור) וחולצות מכופתרות בצבע אחיד.

תאונות קורות לפעמים, אך בדרך כלל אינן חמורות. ב-2006 ילדה בת 12 נפלה במהלך בניית Castell ונהרגה. זו היתה התאונה הקטלנית הראשונה מאז 1981.

המוטו של ה-Catellers הוא "חוזק, יציבות, אומץ והגיון":

• חוזק. Castellers בדרך כלל הם אנשים מוצקים. ה-Castellers הראשונים היו איכרים רגילים במאמץ גופני ונשיאת משאות.
• יציבות. כדי לתמוך בקומות העליונות של המגדל תוך כדי השענות על הקומות התחתונות, חייבים להיות מאוד יציבים ולסמוך על אחרים.
• אומץ. התכונה החשובה ביותר של ה-Castellers, במיוחד הילדים שמטפסים לגובה רב.
• הגיון. הדרך היחידה לארגון מבנה מורכב שכזה היא תכנון מראש, והישמעות ל-Cap de colla, שמארגן את כל ה-Castellers.

אחרי כל ההסברים האלה, עדיין אין לי דרך טובה יותר להסביר את זה מאשר בתמונות. הקבוצה בחולצות כחולות היא ה-Colla של המשוגעת (Vila de Gràcia). הקבוצות האחרות גם הן מבארסה, אבל מאזורים אחרים בעיר. אם אתם רוצים לקרוא עוד קצת, האתר הזה שופע מידע.

זו ה-Pinya שמשמשת כבסיס למגדל האנושי. חלק מהתמונות צילמתי מלמעלה, אחרי שהזדנבתי למרפסת של בניין העיריה של הרובע. שם עמד חבר מהקבוצה של המשוגעת, שגר איזה 12 שנה בארץ. החברות קצת צחקו עליי (עומדת במרפסת, מנופפת ל"פשוטי העם"… ) אבל למי אכפת? צילמתי יופי של תמונות.

הקומה הראשונה במגדל שמורכב מחמישה אנשים.

הקומה השנייה.

קומה שלישית פלוס הרביעית בטיפוס.

ובקצה המגדל – ילדה בת ארבע וחצי.

תוך כדי בניית ה-Castell מנגנים ה-Grallers בחלילים מוזרים שנשמעים קצת כמו חמת חלילים.

ה-Catellers של סאנטס (Sants, רובע במערב העיר) בנו Castell שהוא בעצם עם Pinya כפולה ונקראה Folre. מעל Pinya רחבה בונים עוד אחת, ועליה בנוי ה-Castell עצמו.

אם תשימו לב, המגדל עצמו בנוי על ערמת אנשים!

הקצה של המגדל, מול בניין העירייה של הרובע.

ואי אפשר בלי איזה הולך-על-ארבע חמדמד…

ולסיום, אני מצרפת שני סרטונים. אחד, מהדיאדה של יום ראשון, בה רואים את ה-Colla של המשוגעת מקימה שלושה מגדלים, לפני הגראן פינאלה.

השני, של ה-Castellers de Vilafranca, אחת מהקבוצות החזקות ביותר בתחום. הסרטון מתעד את ה-Castell הגדול ביותר שנבנה אי פעם.

טוב, אני לא ממש מצליחה לסדר את הסרטונים והעימוד של הפוסט. ניחא. בינתיים יפורסם כך, ואולי מתישהו אגלה איך לסדר את הדבר הארור הזה. אם יש לאשפי האינטרטנט מבינכם עצות…

יוהו! התוסף שהתקנתי מצליח לסדר את זה. תודה רבה, Viper's Video Quicktags.

פוסטים קשורים

• אלופים!
• הבתולה מרוסיו
• סנטה ריטה

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

פוסטים קשורים

• שוק בשבת בבוקר, גרסת טובינגן
• פאייה בסלמנקה
• איביזה – לא רק מסיבות

לפני מספר חודשים נרשמתי לשירות Bicing, אולם עד היום לא טרחתי ללכת לאסוף את הכרטיס שבכלל היו אמורים לשלוח לי בדואר. לא אציין כמה זמן התעכבתי עם זה, קצת מביך. שעות קבלת הקהל לא ממש נוחות, והמשרד לא ממש קרוב לבית, כך שהתעצלתי. עכשיו, כשסופסוף אספתי את הכרטיס והשתמשתי לראשונה בשירות, אני מצטערת שלא הלכתי לאסוף אותו קודם. איזו תחושת התעלות לרכב שוב על אופניים, להגיע הביתה בצ'יק וגם לא לשלם על זה כלום (פירוט בהמשך). נראה לי שביסינג ואני עוד נהייה חברים טובים מאוד.

זהו שירות השאלת אופניים ששייך ליזם סיני ופועל בשיתוף עם העירייה. מאז שהשירות הושק הביקוש קפץ לשמיים, והיום אפשר למצוא פינות חנייה רבות. מנויי השירות משלמים מנוי שנתי ורשאים לשאול זוג אופניים בכל נקודת חנייה ל-30 דקות חינם. על השכרה מעבר משלמים 30 סנט ל-30 דקות, ומותר לשאול את האופניים עד שעתיים. מי שעובר את השעתיים משלם קנס (לא זוכרת כמה).

מטרת השירות לשמש כלי תחבורה עירוני ולשמש תחליף למכוניות, טוסטוסים וגם תחבורה ציבורית. משך ההשכרה תואם את המטרה הזו. על פניו, בארסה אינה העיר האופטימלית לאופניים – היא לא שטוחה כמו אמסטרדם (השיפועים בחלקים מהעיר מאוד לא נוחים לרכיבה) וגם רשת שבילי האופניים עודנה בחיתוליה. אבל למרות כל הסיבות הנ"ל ביסינג משגשגת, ואפילו סובלת מעודף ביקוש.

נו, לרמן, מה אתה אומר על שירות כזה בתל-אביב?

פוסטים קשורים

• מוזיקה עתיקה בפלאסה סאנט פליפ נרי
• הגענו
• אלופים!

בדרכי חזרה עברתי לי קאסה אמטייר (Casa Amatller). הבניין בנוי בסגנון נאו-גותי וקצת הולך לאיבוד ליד קאסה באטיו (Casa Batlló) השכן שתכנן אנטוני גאודי, כך שחשבתי שיכול להיות מעניין לספר קצת על הבניין. אין תמונות, אבל לא חסרות כאלה באינטרנט. כמו למשל באתר הזה או בזה.

הבניין נבנה בין השנים 1898-1900. ב-1910 אנטוני אמטייר (Antoni Amatller), איש עסקים קטלני אמיד (שעשה את הונו בייצור שוקולד), רכש את הבניין כדי להפכו למקום מגורי. הבניין, באותה העת, דמה לבנייני אישמפלה (Eixample) רבים אחרים. אמטייר החליט לשפץ באופן מסיבי את הבניין, ושכר לשם כך את האדריכל ג'וזפ פוג'-קדאפאלק (Josep Puig i Cadafalch). השיפוץ השפיע בעיקר על החזית, חלל חלל הכניסה והדירה המרכזית או פרינסיפל (Principal). הייתי יכולה לפרט לגבי מוטיבים וחומרים, אבל זה נראה לי קצת משעמם.

בדירה חיו אנטוני אמטייר ובתו היחידה תרזה. לאחר מותו של אמטייר האב, הבית עבר לאחזקתה של בתו. בשנת 1935 בוצעו שיפוצים בדירה המרכזית, אבל למעט שיפוצים אלה הבניין נשאר די נאמן לבנייה המקורית. תרזה, שמעולם לא נישאה, הקימה ב-1942 את מכון אמטייר לאמנות ספרדית, שנושאת באחריות לשימור הבניין ויצירות האמנות שנשמרות בו. מאז מותה בשנת 1960 המכון, על ספרייתו ומאגר התמונות שלו, ממלא את צוואתה. המכון, שיושב בדירה המרכזית של הבניין, משמר את העיצוב המקורי. עם זאת, הריהוט המקורי, שלא התאים לאופיו של המקום (כלומר ספרייה) נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם מספר עבודות אמנות מקוריות של הפסל אאוסבי ארנאו (Eusebi Arnau).

עד כאן החלק החינוכי. אני יכולה לספר לכם שקומת הקרקע פתוחה למבקרים. ישנה שם תערוכת צילומים של הבניין (מבפנים) מהתקופה שאנטוני ותרזה אמטייר גרו בבניין. גם אפשר לראות את המטבח המקורי של הבניין, עם כיור השיש הרחב והרדוד, ותנור הפחמים הישן. יש שם גם חנות מזכרות נחמדה, שמציעה מזכרות יקרות למדי אך מקוריות ונחמדות מאוד, וגם ספרי ארכיטקטורה, בעיקר על הבניין. ישנה שם ספרייה, שבוודאי צריך לתאם ביקור בה. לפי האתר של העירייה, בימי חמישי בין 10 ל-13 יש סיור מודרך בחינם.

בפעם הבאה, אחרי שהחזרתם לעצמכם את הנשימה שנעתקה מול קאסה באטיו, תעצרו לרגע בקאסה אמטייר. תעריצו את חלל הכניסה, את המטבח העתיק, את המזכרות הלא-חיוניות אך מאוד אסתטיות, ותזכרו שהמקום הזה אמנם לא גאודי, אבל נהדר בזכות עצמו.

פוסטים קשורים

• ייפי! יש פלנצ’ה!
• סתם יום ראשון
• להתחדש לכבוד השנה החדשה