הפוסט הזה משום מה נעלם בטיוטות ולא התפרסם בזמן. את התמונות אני עדיין צריכה להוריד מהמצלמה ולהעלות לפליקר. כשאני סופסוף אמצא את הכבל *אנחה*.

מאז שחזרתי, בטוחני, התעלומה הכי גדולה שהטרידה אתכם, הייתה מן הסתם מקום הימצאו וקורותיו של החצול המפורסם – החצול הראשון בבלוגוספירה – הלוא הוא יאסר.

אל דאגה, החצול שלום לו. מאז שחזרתי הוא שוכן לבטח אצל סבתא. הוא כל כך נבהל מהחתולים אצל ההורים שלי, שנכנס מתחת לאחת המיטות וסירב לצאת, ואף נמנע ממים, אוכל או אפילו ביקור בשירותים (המשוכללים). אז קמתי בבוקר, והבאתי את החצול למשמורת אצל סבתא.

בתחילה נאלצתי לשכנע את סבתא שהחצול מחונך וממושמע, מה שכמובן התגלה מהר מאוד כבדייה. עם זאת, החצול הפעיל את קסמיו והיא התאהבה בו. כל כך נקשרה אליו, שהיא מסרבת להיפרד מהשובב השמנמן. למעשה, לכשסופסוף שכרנו דירה (נכנסו לפני כמעט חודש), רק במשא ומתן, תוך הבטחה למצוא חצול מוצלח ורגוע יותר הגענו להסכמה שנקבל את החצול בחזרה.

אז התחלנו לחפש חצול תחליף לסבתא. אחד העובדים במקום עבודתו של הזוגי חיפש "קונה" לחצול שלו. הוא קנה גור פרסי (או לפחות זה מה שאמרו לו) ב-2000 זוזים, רק כדי שזמן קצר אחריו יתחלף השותף ויתגלה שהנכנס החדש אלרגי לחצולים. אז הגורון אופסן אצל חבר, עד שיימצא פתרון. בינתיים, למרות שלא מעט אנשים הביעו עניין ברכישת החצול, הבחור סרב מאחר והוא חיפש "בית חם" למחמל נפשו. הזוגי אמר שאנחנו מחפשים חצול, אבל לא מוכנים לשלם, מה שכן, הבית בטוח יהיה חם ואוהב. אז לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש אצל החבר המארח, הבחור החליט לתת לנו את החצול.

אז יופי, יש חצול, והוא גם ממש בובה, רק עם רסטות. וצריך גם לסרס אותו. כשהבאנו אותו הוא נראה ממש מותק ורגוע כמו שיאסר לא היה מעולם, בן לוויה מעולה לסבתא. אולם כל זה השתנה אחרי התספורת, כשהגיח מתחת למעטה הפרווה העבותה חצול שובב ביותר. עכשיו אנחנו בדילמה – להפיל על סבתא חצול שובב מאוד, ולקחת את יאסר, או להתמודד איתו בעצמנו, ובדרך גם לעשות נחת לאישה שנקשרה כל כך, למרות הכל, לחצול הידוע לשמצה?

אכן, דילמה קשה. מה דעתכם בנידון?

פוסטים קשורים

• נסים קטנים
• הגענו
• שוברת שתיקה

המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?

פוסטים קשורים

• ללא כותרת
• הגענו
• לילה ראשון

As I told you over the phone, I cannot contact the insurance company for this claim as you signed the paperwork. When you sign that means everything has arrived. Like I told you, we will cover you for this (Corase) as an act of good faith. Having said this, the shopping trolley is too expensive. Is it made out of gold? We can cover upto 40€. I hope you can find one for this. I have been looking over the internet and the average price is 15€-19€.

Please come back to me with your comments.

Rgds

העגלה שאבדה היא עגלה מתקפלת, שבזמנו עלתה הון קטן אולם הייתה שווה כל גרוש, כי היא תופסת כלום מקום. באופן מפתיע, המחירים באתרי אינטרנט גבוהים יותר מאשר בחנויות בבארסה, אבל עדיין לא עוברים את המאה יורו. במהלך השיחה ציינתי את המחיר, וציינתי שבאחד האימיילים, שלחתי לו את הדגם (פלוס תמונה) דרך אתר מכירה (שכלל את המחיר), כך שלדעתי זו לא הייתה צריכה להיות הפתעה גדולה.

כשקיבלתי את המייל אתמול, רציתי ללחוץ על "רפליי" באופן כמעט אוטומטי. עצרתי את עצמי, ופירוורדתי להורים. לא עונים לדבר כזה עם הראש מחומם. אבל 24 שעות אחרי, ולא מעט התהפכויות במיטה (בארבע בבוקר), אני עדיין לא יודעת כל כך מה לענות לחולירות האלה. גם איחרו במשלוח, גם איבדו לי ארגז, וגם מסרבים להחזיר לי את מה שמגיע, כשהכל מבוטח? מה אתם חושבים? איך עונים ליצורים נאלחים שכאלה, וגורמים להם לכבד את ההסכם הראשוני?

פוסטים קשורים

• ועכשיו – לסדר
• הפתעות, לטובה ולרעה
• לילה ראשון

עוד אתמול התחלתי לסדר ולארגן את הכל. הייתי כל כך עסוקה ברחיצת כלים וסידורם שאפילו לא בדקתי את הארגזים שהגיעו מבארסה. רק עכשיו, אחרי שספרתי חמש פעמים, גיליתי שאחד מהארגזים חסר. מחר אתקשר למובילים, ואבקש להפעיל את הביטוח. אני מקווה שהכל יסתדר, כי בארגז הזה שכנה עגלת השוק שלי, אחד מפריטי הרכוש היותר שימושיים שברשותי, ושמקל מאוד את החיים.

אני מקווה שבסופ"ש הקרוב אצליח לארגן את רוב הארגזים, או לפחות את חלקם. נמאס לי מסלון שנראה כמו מחסן, מלא בקרטונים ובבלגאן.

פוסטים קשורים

• הפתעות, לטובה ולרעה
• הישגים קטנים #2
• איקאה, סיבוב שני

עכשיו, לשמחתי, הוא יצא קצת מהפינה המגוננת שלו והוא מסתובב, אוכל (חשוב מאוד) ומתחיל לחקור בחשדנות רבה את סביבתו החדשה, כל גופו אומר פחד, וכל רעש, קטן ככל שיהיה, מקפיץ אותו חזרה לכוך שלו.

אני, לעומת זאת, העברתי את אחר הצהריים בסידורים – קצת קניות, להרכיב מיטה (או לפחות את מחציתה) וכו'. אני רוצה לנסות לבנות לעצמי את הפינה שלי, אפילו אם זה רק בזכות מחבת וקערת זכוכית קטנה, שעושות לי ארוחת ערב (כמעט) אמיתית ראשונה, אותה אני אוכלת ישובה על רצפת המטבח. אחרי כל כך הרבה שבועות של לחם, קצת גבינה ועגבניות, לביצה יש פתאום טעם של בית, אפילו אם אני עדיין לא ממש מסתדרת עם הכירה החשמלית והשמן הוא שמן זית (אני אישית מחבבת ביצה בחמאה, אבל עדיין אין מקרר אז גם אין חמאה).

צעד קטן כל יום, ובסוף אני אגיע גם לשם.

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• מחשבות יום ראשון
• הגענו

אני מנסה לארגן את החצול לשינה. הוא מרחרח בחשדנות, עדיין לא מחליף את המיטה האהובה עליו בזו החדשה. אני לא מאשימה אותו, התקציב לא מאפשר השקעה במזרון איכותי, וזה שנותר מאחור בבארסה היה משובח למדי.

אני מתעטפת בסדינים בלב כבד. קשה לעזוב בית ובן זוג ביום אחד, במיוחד אחרי כמעט שבוע של פרידה ארוכה ממקום שלמדתי לאהוב**. מיותר לציין שזה לא היה קל, ומלווה בלא מעט דמעות, ורגעים של כמעט-דמעות***. מחר יהיה יום חדש. ואני מקווה שהתחושה הזו תנה מקום לריגושים וחוויות של התחלה חדשה. אחרי הכל, כמו שאומר הזוגי, אנחנו ברי מזל, להתחיל שוב במקום אחר, חיים אחרים.

*"הוא נראה לי חצול רגוע למדי, נראה לי שהוא יוכל לנסוע אפילו בלי טשטוש. קחי את הכדור איתך ואם הוא מאוד עצבני, תני לו אותו". כן, זו לא היתה האסטרטגיה הנכונה. למדתי מזה לפעם הבאה, לעומת זאת.
**אהבתי את בארסה מהיום הראשון שלי בעיר, אבל אחרי שעברתי לגור שם הייתי צריכה ללמוד להכיר אותה, לאהוב אותה כבית, היכרות שונה לגמרי מזו של התיירת שהייתי לפני כן.
***אני לא יודעת מה יותר גרוע, לבכות או רק להרגיש על-סף בכי, לאמץ את כל השרירים בפנים כדי לא לגלות את הרגש, אולי פשוט יותר קל לבכות וזהו?

פוסטים קשורים

• החיים הם מה שמתרחש שעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות -ג’ון לנון, 1940-1980
• ללא כותרת
• איקאה, סיבוב ראשון