היום אזרתי אומץ ונסעתי לאיקאה, לבד. ולמה אומץ? כי לקחת שתי רכבות ואוטובוס רק בשביל להגיע לא מקל על החוויה. הידיעה שאני צריכה להתארגן על הכל – לגמרי לבד – לא ממש עוזרת.

מאחר וסשן המיקרוסקופ היה קצר למדי, יצאתי מוקדם משתכננתי. התחלה מבטיחה. כה מעט ידעתי, שהבטחהזו צפויה להתבדות. בידיעה מדויקת מהם המוצרים שמעניינים אותי, התקדמתי די מהר לכיוון ה"שוק" (כפי שהוא מכונה בסניף המקומי) והצטיידתי בעגלה אותה העמדתי בשאר הפריטים המבוקשים. עם עגלה עמוסה למדי, הגעתי לאזור הרהיטים והתחלתי ללקט, בשתי עגלות, את הפריטים שידעתי שיתאימו. ספה, מדפים לספרים, ארון בגדים – אופס, אין ארון. מה עושים?

אי אפשר לעשות כלום, מסתבר. לא לקנות מראש, כדי שישלחו ביחד הכל ביום שישי, לכשיגיע הארון. א אפשר לקנות ולהשאיר שם, כדי לחזור בשישי ולהוסיף לקניה עוד ארון ולשלוח הכל ביחד. המנטרה, כפי שהבנתם כבר, היא "אי אפשר".

אז ליקטתי מהעגלה כמה פרטים חיוניים 0 מצעים, מגבות, שמיכת פוך, בד לוילון (כי כבר גזרתי) וחזרתי הביתה. הגעתי לטובינגן בעשרים לתשע, מאוחר מדי לסופר (אני עדיין מחכה למקרר), אז התספקתי במשהו זריר בבורגר קינג בתחנת הרכבת. לפחות את הלילה הזה אני מעבירה בין הסדינים החדשים שלי, והשמיכה החמה, כי כבר מתחיל להיות קריר בלילה.