כשהסריגה הופכת לאובססיה

כפי שכבר הסגרתי (ממש על קצה המזלג), אני עוברת כרגע תקופה של החלטות מורכבות. וכמו בכל תקופה שבה הנפש שלי במצוקה, אני סורגת. בסיטואציות האלה, בה הסריגה היא כל כך תרפויטית, היא הופכת למין אובססיה של האצבעות, שמשתוקקות למסרגות בכל רגע פנוי.

לכן, בתור סורגת אובססיבית לפרקים, לא יכולתי שלא לצחוק בקול גדול כשמצאתי את הסרטון הבא, בעת שחיפשתי סרטוני הדרכה לסורגים מתחילים.

אני מקווה רק שלא אגיע לעולם לדרגה כזו של אובססיביות, יש לי תחושה שהשיער שלי לא יראה טוב סרוג…

5 תגובות ל-"כשהסריגה הופכת לאובססיה"
  1. efyska

    😉 תעלי בבקשה פוסט עם הסברים לסריגת הברט המהממם שראיתי.

  2. CrazyVet

    מסיבות שאינן תלוית בי (זכויות יוצרים וכאלה) אני לא יכולה להעלות לפה את הדוגמא של הברט, אבל מקווה מתישהו בקרוב לקבל תמונות שלו ולהעלות אותן 🙂

  3. vandersister

    אני יודעת ששפע היצירה הסריגתית נובע ממקום לא חיובי במיוחד, אבל אני בכל זאת מקנאה ב- Outlet שיש לך להתמודדות. אני מתמודדת עם מצבי מצוקה בעזרת אוכל, בדרך כלל, והתוצאה של זה אף פעם לא שימושית או יפה במיוחד…

  4. יוחאי

    יפה לראות שאת עושה משהו יצירתי בשעה שהראש מתרוצץ.
    אני ברגעי כאלה יורד במשקל…

  5. CrazyVet

    הגעתי למסקנה, שהיצירתיות תמיד מלווה במין התעלות, גם כשהמצב רוח בקנטים, מין הרגשה טובה, שמשתמשי סמים יכנו מן הסתם "היי" (לא סתם סורגות רבות מתייחסות לעצמן כ"מכורות לסיבים"). הביצוע, לעומת זאת, הוא החלק התרפויטי בעסקה – יש משהו בחזרה האינסופית (טוב, מתישהו יש לזה סוף) של לולאה-אחר-לולאה שיוצר שלווה כמעט מדיטטיבית. ליצירה ולביצוע יש סינרגיה מעולה, מה צריך מעבר להתעלות ושלווה?

    רק כשהסריגה הופכת לגורם הלחץ עצמו (דד ליין לאתמול, לדוגמא), יכולה להיווצר בעיה :mrgreen: