האנונימיות ואני, חברות טובות. כבר שנים אני מסתתרת מאחורי ניק, לא מתוך צורך להסתיר את הקשר לזהות שלי, אלא משום שאני לא כל כך אוהבת להציג את עצמי בשמי המלא ברחבי האינטרנט. שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת את שמי, ומעריכה מאוד את הוריי על מקוריותם. גם הקומבינציה עם שם המשפחה מוצלחת, וזו בדיוק הבעיה. אני יודעת שאם אציג את עצמי בשמי המלא, זה ייתפש כניק, כי הרי גם כשאני מציגה את עצמי (בחיים האמיתיים), אף אחד לא מבין את השם כפי שהוא, ישר, בלי הסברים. למעשה, לא מעט פעמים נדרשתי לשלוף תעודה מזהה ולהוכיח כי שמי הוא אכן כפי שהצגתיו, מאחר ואנשים פשוט לא מאמינים לי. לכן נוח לי להיסתתר מאחורי ניק שהוא באמת ניק, ולא שמי המלא.
כך שמעבר לבודדים שיוצרים איתי קשר ישיר במייל, אני מניחה שרוב הקוראים שלי אינם מכירים אותי בשמי. לראייה, מעטים היו האנשים שקישרו בין שמי לבין הבלוג. השאלה למקום מגוריי מאוד מסייעת, אבל באופן כללי, כדי להפיל את האסימון, הייתי צריכה לציג את עצמי גם בניק. אני עדיין מתלבטת האם להרחיב את המגמה ולחשוף את זהותי ברבים, אבל זה יחכה. מספיק לאבד את האנונימיות בתוך ה"בלוגוספרה", אני לא מרגישה עדיין צורך להיחשף בפני העולם כולו. מי שממש ירצה לחשוף אותי, יוכל לעשות את זה בקלות, אני לא כל כך קפדנית.
מעבר לאובדן האנונימיות, שאינה אלא נוחות גרידא ועל כן לא באמת תחסר לי (לפחות בקרב הקהילה המצומצמת), וורדקאמפ היה נהדר, מבחינתי. נכון, כמו תמיד, יש מקום לשיפור. נכון, אמנם לא למדתי (כמעט) שום דבר חדש על וורדפרס אבל מאחר והגעתי ללא ציפיות כלל – לא נכחתי בכנס הקודם – לא התאכזבתי. להיפך, הציפיות העיקריות שלי היו לנסות לפגוש באופן אישי כמה שיותר מידידיי הוירטואליים, וציפיה זו לא הכזיבה, להיפך.
למעשה, כל כך נהניתי מהמפגש עם כל אלה, שהדרינק הקטן לאחר הכנס הפך לכמעט חמש שעות על הבאר, וגם זה כנראה הוגבל עקב הצורך לקחת אוטובוס ולחזור הביתה. אני מקווה לדחוס עוד כמה מפגשים, רצוי אחד על אחד, עם חלק מהדמויות המדוברות, בתקווה שהזמן שנותר לי בארץ יספיק.
אה, וכן, אני בביקור בארץ. לא עדכנתי את הבלוג בזמן האחרון (מאז שחזרתי מברלין) מאחר ואני עוברת תקופה לא קלה עם הרבה החלטות מסובכות, שאני לא רוצה לכתוב עליהן מאחר וזהו נושא רגיש מאוד, עבורי ועבור אנשים שיקרים לי, ואיני רוצה שכתיבתי תפגע בהם. אז בינתיים, אני שותקת. עם ציבור הקוראים הסליחה.
הערת שוליים: אספקטים אחרים של האנונימיות החביבה עליי, בנוגע לתמונות, לדוגמא, אינם קשורים לנטייה זו, אלא לסלידה שלי מהפצת תמונות פרטיות בכל רחבי האינטרנט. רק חברים ומשפחה זוכים לראות תמונות שכאלה, וגם אחרי האאוטינג המסיבי של אתמול לא יופיעו בפליקר הפומבי שלי.
תגיות: אנונימיות, בלוגוספירה, בתוך עצמי, וורדפרס, וורדקאמפ, זהות24 תגובות ל-"אנונימיות אבודה או וורדקמפ 2008"
17 נובמבר, 2008, 16:35
נהניתי להשתכר עימך בשש וחצי אחר הצהריים 🙂
נקווה שזה לא יהפוך להרגל
17 נובמבר, 2008, 16:39
גם אני נהניתי מאוד, אבל יש לי תחושה שזה לא יכול להפוך להרגל – אבל אשמח לקחת אותך לסיבוב בארים בבארסה 😉
17 נובמבר, 2008, 18:16
אני מצטער עכשיו שלא נשארתי אבל העייפות הציקה לי (עזבי שהגוף שלי משום מה התעורר כשהגעתי הביתה ורצתי למיין ולערות ולהעלות תמונות לפליקר, ואז לפטור את אימי מכמה וירוסים בהשתלטות מרחוק ובסוף לא ישנתי ו…). הענין יטופל ביום אחר, בתקווה לפני שתחזרי לארצות הים.
לגבי אלמונימיות – אם מישהו עשה לך אאוטינג שיבוש לו. לא תייגתי את תמונתך בפליקר שלי, לא עם שמך ולא עם כינוי (אם תרצי, גם אוריד אותה), ובוודאי שגם לא אצלי בבלוג. זכותך לדרוש ממי שעשה לך אאוטינג להסיר את קטע הטקסט או התמונה הפוגעת. זה אחד מחוקי היסוד במפגשי IRL של בלוגרים. אני אגבה אותך בשמחה אם מישהו יעיז לסרב.
17 נובמבר, 2008, 18:35
מוכרת לי התופעה הזו, זה קורה לי לפעמים כשאני מגיעה הביתה אחרי פרישה מוקדמת מערב עם החברות.
אאוטינג כפוי לא היה (אבל אני עדיין לא רוצה לפרסם את שמי בבלוג), והתמונות המעטות שתויגו בפייסבוק ובפליקר לא כל כך מפריעות לי. כמו שציינתי קודם, אני לא מעלה תמונות שכאלה, מפאת חוסר החיבה שלי להפצת מידע שכזה, אבל אם מישהו אחר צילם אותי במקום בו הייתי, אני לא מתכוונת להילחם על זה. תודה על התמיכה בכל מקרה, ואין צורך שתסיר את התמונות 🙂
(וזה המקום לציין שהתמונות שצילמת יצאו נהדר)
17 נובמבר, 2008, 19:26
א. בשמחה
ב. תודה 🙂
ג. עלה לי הרגע בראש רעיון לכנס הבא – פינת צילום גראווטרים. לאנשים שרוצים פורטרט מוצלח ועד היום לא היה להם אחד. אני אארגן רקעים ופלאשים מקצועיים, אנשים יכולים להביא פרופס אם בא להם (אני רוצה תמונה עם שאפו, מונוקל ושפם דקיק זקור!). הגזמתי? זה יעניין מישהו? שאפסיק להזות ואלך לישון? 🙂
17 נובמבר, 2008, 22:19
אם את רוצה לפרסם את השם שלך בבלוג בלי לחשוף את הבלוג לגוגל, יש דרכים לעשות את זה – צריך פשוט לדאוג שאף אחד משני השמות שלך (פרטי ומשפחה) לא יופיעו בצורה מלאה. אפשר לעשות אקרוסטיכון, אפשר לסכל אותיות, כל מני כאלה. לקוראים שלך אפשר להסביר את הטריק, והבוט של גוגל לא יבין.
יש גם דרכים מתוחכמות יותר – להצפין את השם בעזרת ג'אווהסקריפט, למשל – אבל הן מיותרות.
הבעיה היחידה עם השיטה הזו היא שעלולים לעשות לך אאוטינג לא מכוון, כמו שעשינו בטעות לשאול אמסטרדמסקי בעבודה שחורה.
17 נובמבר, 2008, 22:58
דרומי, אני לא חושב שהבעיה שלה היא רק להסתיר את השם מגוגל, היא אומרת שפשוט לא בא לה התסבוך של ההסברים לגבי השם (וסיבותיה עימה, אני מניח, וזה לגיטימי).
אם זה היה רק בגלל יחודיות השם, אגב, אני יכול להגיד לך שיש לי בעיה דומה. באינטרנט הרבה דוברי רוסית כבר ניסו להתחיל עם אירנה (המקצרת את שמה ל-Ira) שמסתובבת בפורומים של לינוקס וגורמת לבנים לחלום על גיקית מושלמת שחובבת פינגווינים. בסופרמרקט הקופאיות תמיד מבקשות תעודת זהות כי על כרטיס האשראי השם שלי רק באנגלית וזה נראה להן כאילו גנבתי ממישהיא את הויזה… אבל אני חי עם זה בסדר.
לגבי הנוכחות הוובית שלי – גם אם הייתי רוצה לרדת למחתרת זה כבר מזמן מאוחר מדי. כשהתחילו מנועי החיפוש ה"חפרניים" להופיע ברשת, כגון Webcrawler ו Lycos בשנת 1994, ומאוחר יותר אקסייט, מגלן ואלטא-ויסטה, השם שלי כבר התנוסס בלא מעט מקומות, אז לא היתה בכלל סיבה או פואנטה לנסות לברוח מזה. חיפוש בגוגל מביא לשם המלא שלי למעלה מ10K תוצאות אני חושב…
אם הייתי מתחיל בימינו את המסע המקוון, יכול להיות שהייתי נשאר תחת ניק או אפילו שורה של ניקים שונים, ולו רק בשביל שלא "יבוא לי בהפוכה" כשבוס שלי יגלה יום אחד שטויות בעייתיות שאמרתי לפני 10 שנים בחיפוש בגוגל (וכבר קרה לי מקרה אחד מאוד לא לענין). זה אומר שאני חושב הרבה לפני שאני כותב בבלוג ואני לא מכניס לשם את חיי האישיים, כי השם האמיתי שלי חתום על הטקסט, אז לצערי אני שומר על מידה של צנזורה עצמית בהבעת דעות, או דיסקוס על בעיות עם אנשים או לקוחות, או כל דבר שעלול יום אחד לצאת ולפגוע בי רטרואקטיבית.
פעם פעמיים חשבתי שאפתח לי בלוג בניק כלשהוא כדי לדסקס שם את הדברים שאני לא מעיז לכתוב אצלי בבלוג, אבל רק המחשבה שיום אחד מישהו יעלה על הקשר ויעשה לבלוג השני אאוטינג, והופ, רטרואקטיבית כל מה שעשיתי שם מתחבר לפרסונה המקוונת שלי ויכול להזיק לי מיקצועית או אישית. זה לא לענין…
אז לעניות דעתי – תשארי לך בינתיים עלומה, אין מה לרוץ ולהחשף כי זה די בלתי הפיך. תעשי את זה רק אם וכאשר תרגישי שזה נכון או נחוץ לך.
17 נובמבר, 2008, 23:57
יחודיות השם לא נראית לי בעיה – אפשר לשים איזה משפט ב'אודות' ולשלוח לשם את הנודניקים (למרות שכמובן, דעתי לא חשובה כאן אלא דעתה של הוטרינרית)
שאר הבעיות שאתה מתאר יכולות להיפתר בעזרת גוגל. אם השם המפורש לא יופיע בבלוג, אי אפשר יהיה למצוא אותו בגוגל.
18 נובמבר, 2008, 0:35
לגבי השם המפורש זה כבר מזמן מאוחר מדי. החיפוש אחרי יהוה הניב כמעט 600K תוצאות…
לגבי השם המלא של הוטרינרית, אם מסננים כמה תוצאות מטעות מעולם הספרות, הוא מופיע עדיין כ1200 פעם בחיפוש גוגל (כולל ברשימת המשתתפים המקוונת באתר הכנס) ולפחות חצי מזה רלוונטי אני מניח, אז אנונימיות טוטאלית זה כבר לא 🙂
אבל כמו שאמרתי, יציאה כזו מאנונימיות זה קצת בלתי הפיך. אין בעיה אם אין לך מה להסתיר ואתה לא עושה בבלוג האנונימי שלך דברים שהיית מתבייש לעשות לפני האמא או הבוס. אבל בו ברגע אתה גם מגביל את עצמך מאותו יום והלאה לא לעשות שטויות כי שוב – השם האמתי עכשיו שם באתר, אז אתה מפעיל צנזורה עצמית מוגברת כל פעם שתבלוג, ואולי חבל.
לילה טוב, הפעם על אמת… 🙄
18 נובמבר, 2008, 8:24
עירא – הטענה שלי היא שאפשר לנתק בין הבלוג לבין השם שלך, ועדיין לרמוז על השם בבלוג.
18 נובמבר, 2008, 8:40
על זה שיש הרבה אופציות אני לא חולק. אפשר הכל כאן באינטרנט. אבל כמו בחיים, לכל בחירה יש תוצאות, שליליות וחיוביות, ואלו הנקודות שאני מעלה.
18 נובמבר, 2008, 9:50
איזה דיון מעניין התפתח פה כשלא הייתי.
דרומי, הבעיה שלי היא לא להציג את השם, אלא הסברה (האישית שלי) שאנשים לא יצליחו להבין ולקבל שזהו השם האמיתי שלי. אני מתמודדת עם מספיק בעיות (טוב, סתם אי נוחות מעצבנת) עם השם במציאות, ולא מתחשק לי לייבא אותן גם לוירטואליה. ואם הסקרנות מכרסמת במי מבין קוראי (הקבועים, זו בכל זאת פריבילגיה), אלה מוזמנים לכתוב לי מייל.
עירא, אני מודעת לעובדה שכל מה שנכתב, נשאר בגוגל קאש הרבה מאוד זמן. כך שאפילו שאיני חותמת בשמי, אלא בשם העט שלי, הכתיבה שלי עוברת הרבה פילטרים בטרם יישלח הפוסט לרחבי האינטרטנט. בנוסף, אני יודעת שאנשים קרובים (חברים ומשפחה) קוראים גם הם, כלומר הכל מפולטר מאוד. אני לא משתמשת בבלוג כשסתום לחץ, בשביל זה אני סורגת.
ודרך אגב, עיינתי בתוצאות החיפוש – השם המלא (בין מרכאות) מניב שלוש או ארבע תוצאות רלוונטיות (רק אחת בשני העמודים הראשונים, נדמה לי), והחיפוש ללא מרכאות (עיינתי רק עד 250 התוצאות הראשונות) מניב חמש. אף אחת מהן לא קשורה לבלוג. חיפוש באנגלית, לעומת זאת, ישלוף אותי בשתיים מתוך שלוש התוצאות הראשונות (שגם הן לא מקושרות לבלוג, בינתיים).
18 נובמבר, 2008, 16:21
אופ טופיק – תעדכני אותי במייל אם את צריכה עזרה בנוגע לתהליך קבלת ההחלטות החשובות. שלחתי מייל לניוזילנדית, אבל היא לא ענתה. 🙄
18 נובמבר, 2008, 17:01
באמת תהיתי למה הצגת את עצמך כCrazyVet כשדיברנו (וכן, אני יוצא מנקודת הנחה שאת זוכרת אותי).
18 נובמבר, 2008, 19:57
לדעתי הצנועה, השם שלך (במיוחד עם צירוף שם המשפחה) הוא מגניב.
עבור האנונימיות יש לו את היתרון שבחיפוש ללא מרכאות, יהיו לו המון false positives (כמו שנאמר- הדרך הטובה ביותר להתחבא היא להיות גלוי לעין).
18 נובמבר, 2008, 22:48
שוש, זו היתה גם התגובה שלי כששמעתי אותו לראשונה, שם מהאגדות 🙂
לגבי תוצאות שליליות בגוגל – אין לי מושג איך הפייג'ראנק של הבלוג הזה יקפיץ את התוצאה שלה לעמוד הראשון, ואם זה מה שהיא רוצה שיקרה…
אני כבר קלטתי שיש לה כנראה את סיבותיה הלגיטימיות לא לפרסם אותו פה. הצורך להסביר את השם הוא תירוץ קלוש משהו (אני עשיתי את זה בשורה וחצי אצלי בעמוד ה"אודות", למרות שהייתי יכול לסגור על זה פסקה שלמה). במקרה שלך זה הפוך – הצלחת למצוא ניק יחודי למדי, שהדומיין שלו היה אפילו פנוי, ופחות או יותר הבטחת לעצמך אחוז מאוד נמוך של false positives לשארית החיים (למרות שהופתעתי לגלות שיש XSLFים אחרים) ולכן לא ברור לי למה לדעתך "התחבאות גלויה לעין" יכול לעבוד לרוב האנשים… לי יש שם די נדיר, ובקומבינציה עם שם המשפחה שלי אני חושד שאני יחיד, ומצבי בנוגע לFP עוד יותר טוב משלך.
(האמת, הרגע גיגלתי את שמי ושמחתי לגלות שהבלוג שלי, שרק לפני חודשיים היה בעמוד השני הגיע למקום הראשון, ואילו עמוד החיפוש עלי בD&B (שעצבן אותי מאוד כשגיליתי אותו ביולי) התעופף משם רחוק במורד הרשימה, לפחות אני עברתי שישה עמודים עד שמצאתי את ה false positive הראשון, אבל אותו לינק מעצבן לא היה שם.)
טוב, מיצינו, לא? אני מרגיש שאנחנו בועטים בסוס מת (איפה הוטרינרית כשצריכים אותה?)
19 נובמבר, 2008, 1:13
בעודי מדסקסת עניינים עם ידידתי וטרינרית הסוסים (AKA המשוגעת), היא מציינת שאין טעם לבעוט בסוס מת. ואני, אם כבר מכובדי ציבור שואלים, העברתי את אחר הצהריים באוטובוס בדרכי לפגוש אנשים מעניינים. ואת שאר הזמן, בלילה, בשתיית (מחצית) בקבוק טוליפ לבן, שהסתבר כלא כל כך טוב כמו שזכרתי, כך שאני מצטערת אם פיספסתי (שוב), את הדיון.
עידן, אני זוכרת אותך. צריך קצת יותר מחצי בקבוק יין כדי שאשכח אנשים. ידידך אמר שהוא מחפש חתול, זה עדיין רלוונטי? אני יכולה לברר.
אפיסקה, אני אעדכן אותך בקרוב, אני עובדת על זה. קצת קשה לי לכתוב על זה מיילים, יש אפשרות ליצור איתך קשר בסקייפ או דומיו? לגבי הניו זילנדית, לא מפתיע אותי שהיא לא עונה, גם אני לא קיבלתי תשובה, ואני קצת מודאגת.
בשורה התחתונה, אני לא מרגישה בנוח (עדיין) עם הרעיון להיחשף בשמי המלא. מסיבות כאלה ואחרות, בינתיים אני נשארת (בוירטואליה לפחות), כוטרינרית משוגעת. אתם שיודעים מי אני, אודה לכם על שיתוף הפעולה.
ועכשיו, אני הולכת לישון. צריך לקום מחר מוקדם בבוקר, ובדרך צריך עוד לתת למטבוליזם לעשות את שלו על מחצית בקבוק היין הזה. לילה טוב.
19 נובמבר, 2008, 1:29
לילה טוב יקירתינו! לטוליפ יש שני בקבוקים שאני אוהב – מוסטלי שירז וסירה רזרב, אני לא זוכר לבנים שלהם שיצאתי מגדרי בגללם…
נשמע שהעברת את היום מצוין. אני אסתכן לנחש שעלית על האוטובוס המדובר בסביבות 11:20 בערך? אני הייתי בדרכי לתחנת רכבת מרכז ועשרה מטרים ממני עברה מישהיא בכיוון ההפוך עם צעיף סרוג ורוד ויכולתי להשבע שזו את, אבל רעש האוטובוסים והנימוס הבסיסי עצרו אותי מלצעוק לך בוקר טוב 🙂
נתראה מחר!
19 נובמבר, 2008, 7:59
את האדומים של טוליפ (לפחות את חלקם) וגם את הלבן הספציפי הזה אני מכירה. ידיד מתקופת קורס הברמנים הנשכח עובד שם, ובביקורו האחרון אצלנו הוא הביא עמו כמה וכמה בקבוקים. הלבן היה הרבה יותר מוצלח בנסיון הקודם, כששתינו שני בקבוקים ממנו יחד עם ארוחת ערב מושקעת.
יצאתי אתמול מהבית בערך סביב שתיים וקצת, ומעולם לא היה לי צעיף ורוד
כך שזו לא הייתי אני.
19 נובמבר, 2008, 10:49
אני חושב שכל משקה ערב לחיך שהוא מגיע יחד עם ארוחת ערב מושקעת (כך שהאשם הוא לא היין אלא מי שלא דאג לארוחת ערב 🙂 )
בנוגע לחתול, אני אברר ואחזיר תשובה.
19 נובמבר, 2008, 14:35
אחסוך את הבירור ואומר – כן אני מחפש חתול! (עדיף זכר)
דברי איתי: http://AskPavel.co.il/blog/contact
אגב, הצעיף יצא סוף 🙂
27 נובמבר, 2008, 22:21
היה כיף לפגוש אותך בכנס וגם אחר כך.
תעשי חיים גם בניכר!
3 דצמבר, 2008, 20:50
[…] שכבר הסגרתי (ממש על קצה המזלג), אני עוברת כרגע תקופה של החלטות […]
3 דצמבר, 2008, 20:58
פבל, תודה על המחמאה. גם זו שקיבלה את הצעיף חשבה כמוך, לשמחתי.
יוחאי, ההרגשה הדדית 🙂
מקווה לחזור לביקור נוסף בקרוב, שנה וארבעה חודשים זה יותר מדי זמן לא לראות את המשפחה והחברים.