פגישה עם נפרטיטי

בברלין, יום חמישי הוא יום מעולה לצרוך תרבות. הרבה מוזיאונים (אבל לא כולם) פתוחים עד 22:00, והכניסה חופשית אחרי 18:00. אני חושבת שזו אסטרטגיה מעולה להעלאת ההתעניינות במוזיאונים, במיוחד בקרב המקומיים, במיוחד בהשוואה לבארסה. פה הכניסה למוזיאונים* חופשית ביום ראשון הראשון של החודש, שהוא יום שממש לא נחמד לבקר במוזיאון – יותר מדי אנשים.

כך שתכננו מראש לבקר באיזה מוזיאון או שניים, אבל מה עושים עד שש, ועוד כשיורד גשם? התחלנו לחפש מקום לאכול, בדגש על בישול ברלינאי**. נזכרתי בביתקפה-מסעדה בו ישבתי ביום ראשון, כדי לקרוא קצת אימיילים, שאלמלא חיבור הויפי היה נראה כמו קפא בזמן לפני 70 שנה, והתחלנו ללכת. למרבה המזל נכנסנו בדיוק לפני שהתחיל לרדת גשם. הזוגי התלהב מהמראה המיושן, ומהתפריט הגרמני. הוא בחר מנת חזיר, כמובן, ואני בחרתי עוף. הבירה – ברלינר. הסתכלנו על הגשם ושמחנו שמצאנו מקום נחמד לארוחת צהריים בסגנון גרמני, ושאנחנו לא נמצאים בחוץ, בגשם.

עד שסיימנו לאכול הפסיק לרדת גשם, ועדיין היו לנו עוד שעתיים וקצת עד שעת הביקור במוזיאון. התחלנו ללכת, בכיוון ההפוך מהטיול אתמול – לכיוון מזרח. הלכנו לאורך Schönhauserallee שבפרנצלאואר ברג (Prenzlauer Berg). ראינו מבחוץ את בית הקברות היהודי (שהיה סגור) וכמה חצרות נחמדות עם הרבה עצים כתומים וצהובים. והמון ילדים ותינוקות, בעגלות או מורכבים באופניים או באופניים-עגלול. ראינו אפילו מישהי רוכבת על אופניי-עגלול כאלה, עמוסים בעוללים, יד אחת על הכידון, השניה מאחור אוחזת תלת-אופן מעץ, וכל זה בעלייה. איזה שרירי רגליים היו לה, ציינתי לזוגי, כמו של כדורגלן, הוא ענה.

סופסוף הגיעה שעתנו לבקר את נפרטיטי. חזרנו לכיוון אי המוזיאונים, ושמנו פעמינו לפגוש את הגברת הראשונה של המוזיאון המצרי. המוזיאון היה מושלם לביקור אחר-צהריימי. לא גדול מאוד, לא מעמיס מידע יותר מדי, ושופע דברים-טובים. למרות יופיה של האטרקציה המרכזית במוזיאון, נפרטיטי, אני חייבת לציין שלא התלהבתי ממנה כל כך. בעיקר בגלל שהיא האטרקציה הגדולה של המוזיאון. נכון, היא יפה, ומלאכת האמן שיצר אותה ניכרת בכל פרט, קטן ככל שיהיה. אבל כמו אטרקציות מוזיאליות אחרות, המונה ליזה לדוגמא, ההייפ שמסביבה הורס ולא מאפשר להעריך אותה במלוא יופיה וחשיבותה. איך אפשר להעריך מלאכת מחשבת כשמסביב רוחשים תיירים שמצלמים מכל זווית אפשרית? כך שהפריטים שהכי נהניתי לבחון היו דווקא חפצים קטנים, לכאורה פשוטים, כי מבט מקרוב חושף את מלאכת האומן. טבעת חותם בדמות אריה, חרוזי חרפושיות, כלי עבודה, סלים… טוב, כנראה שהחיבה שלי לאומנות ניכרת בכל כיוון אליו אפנה.

אספנו את החפצים הגרדרובה, והתחלנו ללכת. רצינו לראות את הפסלים בקומה הראשונה, אבל מסתבר שלשם אי אפשר להיכנס עם התיק. העייפות הכריעה אותנו, וויתרנו על הפסלים היוונים והרומיים ועל ביקור במוזיאון נוסף, והתחלנו לחזור לכיוון הדירה.



*אני לא בטוחה שכולם, תבדקו לפני שאתם מתכננים על ביקור חינם.
**הזוגי ואני חובבים חוויות מקומיות. יותר כיף מלאכול סושי או פיצה, לא?

לא ניתן להשאיר תגובות.