אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי – ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם – צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה – לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה – בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" – Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" – arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?