אכן, דיברתי עם מנהל המחלקה שאמר לי לקחת את העניינים בקצב שלי. בכלל ההכשרה שלי שונה מאוד מההכשרה פה, והיא עדיין לא הושלמה (חסרה לי עוד השנה האחרונה, אבל היא גם ככה לא ממש קלינית). באופן כללי החבר'ה שנפלתי עליהם אחלה, ועוזרים המון.

עכשיו, אחרי שבוע במחלקה, אני חושבת שבסופו של דבר היום ההוא היה קצת יוצא דופן – יום ראשון שלי, יום ראשון בשבוע (שידוע שהוא יום קשה, אחרי סופשבוע והכל) וגם החוסר מוכנות שלי (אפילו לא ידעתי שאני מגיעה לשם, אולי אם הייתי יודעת, רמת המוכנות הייתה מעט יותר גבוהה).

הו, הזכרת לי ימים רחוקים עת הייתי פרח -פסיכולוגית (על משקל פרח-טיס) והפסיכיאטרית האטומה שאצלה עשיתי משהו כמו התמחות מעשית שלחה אותי עם חולת נפש אפילפטית לטייל ברחבי העיר {לא נכנס לפרטים של העניין] ואפילפטית זה אומר שכל שתי דקות היא קיבלה התקפה. והתקפה זה אומר נפילה על הרצפה עם כל מה שנלווה עם זה, באמצע הרחוב. עזבי, זאת הייתה חוויה טראומטית ואני לא מגזימה כשאני אומרת טראומטי.
לפעמים האטימות וחוסר הרגישות של אלו שאמורים להנחות אותך או ללמד אותך – מזעזעים.
אני לא בטוחה שאת צריכה לבלוע את הצפרדע. דיברת כבר עם מישהו שם?

ואנדר, תודה על הבעת האמון. אני לא כל כך בטוחה בכך…

אני נכנסת להתקפי חרדה מדברים פעוטים בהרבה… באמת פעוטים. אז באמת לא קשה להבין שהיה לך כל כך קשה להתמודד… אני מקווה שעם הזמן באמת תפחת הרגישות – לא לבני אדם ולא לבעלי החיים, אלא לסיטואציה. אני בטוחה שלא תהפכי לאדם עם לב של אבן. את פשוט לא כזאת

אם התקף פניקה נחשב להתמודד באומץ…
לצערי נראה לי שהדרך היחידה להתמודד עם סיטואציות כאלה לאורך זמן היא לאבד לאט-לאט את הרגישות. אני לא רוצה שזה יקרה לי, אבל מצד שני קשה לי כל פעם מחדש לבלוע את הדמעות כשאני רואה את הבעלים ממררים בבכי על הכלב האהוב, או החתולה היקרה.

נשמע לא קל, אבל נראה שהתמודדת באומץ. בהצלחה!