אין לי הרבה ניסיון בזה - לשמחתי. זו רק הפעם השניה שיצא לי לנכוח במעמד שהווטרינר ממליץ על הרדמה. בשני המקרים לא ראיתי את ההרדמה עצמה. בפעם הראשונה ממש בכיתי, אמנם לא כמו הבעלים של הכלב. הוא נדרס וסבל משבר בחוליה, עם אובדן תחושה עמוקה ברגליים האחוריות, כך שלא היה טעם לנתחו. כנראה שצודקים כשאומרים שאף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה.

פעם אחת הרדמנו כבשה שהיינו צריכים לנתח נתיחה שלאחר המוות (נקרופסיה). הביאו אותה חצי מתה, והיינו צריכים לסיים את העבודה. אני לא זוכרת את זה בתור חוויה סימפטית אבל גם לא טראומטית כל כך, אבל אין מה להשוות אותה למעמד של הרדמה של חיית מחמד - שהיא יחידה ומיוחדת לבן-אדם שאוהב אותה.

שלוש פעמים נאלצתי להרדים חיות מחמד שלי (או חצי-מחמד, במקרה אחד) בגלל שהן היו במצב חסר סיכוי. זה כמעט גמר אותי כל פעם. נשגב מבינתי איך יש אנשים שמסוגלים להתמודד עם זה, אבל אני מאוד אסירת תודה להם (לכם).

להתמודד עם זה כל יום…
כל הכבוד לך.