בחרתי לצטט את רחל, כי היא די קולעת לפילוסופיה שלי. אין לי הרבה מה לומר ברמה גלובלית, אני לא גדולה בתחומי, ואני מספרת על עולמי הצר כעולם נמלה (חיי סטודנטית, מה לעשות).
כשהתחלתי לכתוב פה, ממש לא מזמן, בחרתי לעשות זאת בעיקר כדי לשחרר איזשהו צורך פנימי, ולא על מנת לצבור איזה קהל קוראים גדול. להפך, את הכתובת העברתי לשני חברים בערך, ולמשפחה. אפילו בפורום הסטודנטים לווטרינריה בו אני פעילה (בפעמיים וחצי שמופיעה שאלה שאיננה "חלום חיי הוא וטרינריה, איפה כדאי ללמוד?" ) לא פרסמתי את עצמי. כמובן, כל זה לא אומר שלא מעניין אותי לדעת מי קורא פה.
לכן, כל פעם אני מופתעת מחדש. בפעם הראשונה שגיליתי שמישהו (מי?) הוסיף את הבלוג שלי לגרייפס, ובפעם הראשונה שגיליתי שעוד נשמה טובה הוסיפה אותי לאוזרוקס, ואולי יש עוד איזה מקרה כזה או אחר. ככה הרגשתי אתמול, כשגיליתי שמישהו קישר בין הפוסט הקודם שלי לפוסט של יהונתן על הזוגיות כשוק בשר. אם להיות כנה לחלוטין, כשכתבתי את הפוסט אתמול חשבתי לאזכר את הפוסט הנ"ל, אבל בסוף החלטתי שלא. לא רציתי להשוות את הזוגי שלי לעסקת חיי, ולומר בצורה כזו או אחרת (כי לא הצלחתי למצוא את המילים) שהוא עסקת חיי, ולא הייתי יכולה למצוא יותר טוב, לא אז ובטח לא היום.
אז מה אני מנסה להגיד בעצם? אולי שאני בעצם ביישנית ולא ברור לי לפעמים בעצם מה אני עושה פה, כי הנטייה הטבעית שלי היא לתת לדברים שלי לדבר בשם עצמם. ושכל פעם מחדש כשאני נתקלת בסיטואציה כזו, אני מוצפת ענווה וגאווה כאחד. ושאני לא רוצה לפרסם את עצמי, בשום אופן שהוא. אני מעדיפה שאנשים יגיעו, אחד אחד, ויחזרו אם מצא חן בעינהם. ואם לא, שימשיכו הלאה. ובכל מקרה, הייתי שמחה לשמוע מה הם חושבים על זה. נכון, החזרה של מתי מעט אומרת שהם אהבו את מה שמצאו פה, אבל למה?
לילה טוב.
CrazyVet
Powered by ScribeFire.
תגיות: בלוגוספירה, בתוך עצמי, כתיבה9 תגובות ל-"רק על עצמי לספר ידעתי"
20 יוני, 2007, 0:46
טוב, אני מודה שהתחלתי לקרוא את הבלוג שלך מתוך עניין מיוחד שיש לי בברצלונה (טעמתי מהעיר טעימה קטנה אבל היא הקסימה אותי ועניין אותי לדעת איך נראית בה שיגרה)
ונשארתי כי אני אוהבת את הכתיבה שלך וכי מעניין אותי לדעת מה תכתבי בהמשך.
ואני מכירה את הדינמיקה הזאת של הפתעה כשבלוגרים שאת קוראת מגיבים אצלך או מקשרים אליך כי הכתיבה זה באמת תהליך מאד פנימי ו"בשביל עצמי" אבל המדיום שונה וזה מענג ומחמיא לדעת שגם אחרים אוהבים את הכתיבה שלך ובמיוחד כאלה שאת אוהבת את הכתיבה שלהם.
(זהירות זה ממכר !)
20 יוני, 2007, 6:28
אני מסכימה עם הבחורה למעלה…הבלוג זה ממכר…אפילו לי יש אחד והוא של אמנות ותו לא ועדין אני משקיעה בו ומלטפת אותו לפני השינה…יש לך אחלה בלוג
יולי
21 יוני, 2007, 9:31
ג'וליאנה, את די קולעת לנקודה. ובכל זאת, אף פעם לא הייתי מאלה שכותבות למגירה, גרפומנית בסתר. אפילו יומן לא הצלחתי לכתוב באופן קבוע. אני חושבת שבאופן בסיסי אני כותבת קודם כל בשבילי, אולי כדי לזכור, ובדרך גם מיידעת את החברים הקרובים על זה. ומכירה עוד כמה בהזדמנות.
ויולי, הציורים שלך, ואו. הכי אהבתי את הסדרה בפחם של נגני הג'ז. לא השארתי לך שם תגובה כי הפוסט סגור לתגובות.
21 יוני, 2007, 16:44
אני אגיד לך איפה אני מתחברת. בעיקר לזה שאת מאוד שונה ממני. שונה ממני במובן שנעים לי, שמסקרן לי להציץ לך לתוך החיים. הבלוג שלך – דומה לזה של פורד ולא במקרה אני חושבת שאת אוהבת את הבלוג שלו. משהו כזה שמדבר מתוך היום-יום בגובה העיניים.
זה מה שיפה בבלוגים לטעמי, המפגש עם עולמות אחרים משלך, ההצצה הזו.
21 יוני, 2007, 18:17
אתון, אין לך מושג כמה את צודקת. למען האמת, הבלוג של פורד היה אחת ההצצות הראשונות שלי לעולם הזה ("בלוגוספירה"), וסביר מאוד שזו הייתה אחת ההשפעות החזקות על התפישה שלי לגביו. גם העובדה שהסיטואציה דומה (חיים בחו"ל… ) די משפיעה.
שמחה שאת נהנית להציץ.
22 יוני, 2007, 13:41
CrazyVet, בדיוק בגלל הענווה הזאת, מגיעה לך הגאווה 🙂 את מציעה פיסות מעולמך הפנימי ועושה את זה בלי יומרה, בלי הטפות, פשוט משתפת בחוויה האישית שלך, קצת כמו לנהל שיחה עם חברה על כוס קפה. יש בזה משהו מחמם-לב.
22 יוני, 2007, 21:46
ואנדר, איזו מחמאה… אני כולי מסמיקה (או שזה המכון עשה לי? לא יודעת).
26 יוני, 2007, 1:06
דבר ראשון הבלוג שלך עושה לי טוב כי בחרתי שלא ללמוד וטרינריה. אז הוא גם ממלא איזשהו חסך או אולי חלום נגוז וגם החלטה נבונה שנעשתה (לא ללמוד וטרינריה).
לא זוכר אפילו איך הגעתי לבלוג שלך, אם זה היה כי הגבת בבלוג שלי או כי ראיתי אותך בבלוג אחר, אבל מאז שהתחלתי לקרוא, הבלוג שלך הפך לחלק מסדר היום.
זה לא ממש משנה מה את עושה, רק תמשיכי לעשות את זה.
26 יוני, 2007, 9:04
בחירה נבונה מאוד, לא ללמוד וטרינריה… עוד אכתוב על זה מתישהו.
שמחה להיות חלק מסדר היום, ואשתדל להמשיך כך 😉