הלכתי עם הזוגי הערב לפגוש חבר שלו שעוזב סופית לדרום ספרד בעוד יומיים. קבענו בבר קטן וחביב ליד פאלאו דה לה מוסיקה (Palau de la Música), שהיה סגור כמובן. בדרכנו, בפלאסה קטלוניה, היה פיצוץ קטן – אולי נפץ, לא יותר מזה, וגם לא ממש קרוב אלינו.

הקפיצה שהבאתי גרמה לי לחשוב למה מפחידים אותי כל כך הנפצים (ולא, זה לא בגלל שאני מזדהה יותר מדי עם הולכי-על-ארבע). כל שנה (עוד יהייה על זה פוסט) בחג הנפצים הגדול אני נהיית פקעת עצבים נוירוטית סטייל פולניה ביום העצמאות. ולא משנה כמה, וכמה שנים, וכמה פעמים שכבר קיללתי את בני התשחורת חובבי הפיצוצים, עדיין לא התרגלתי, ואני עדיין קופצת חצי מטר באוויר שמפוצצים משהו לידי.

אחר כך חשבתי, אולי זו התניה לא מודעת, משהו שהגוף שלי מרגיש ויודע בלי לחשוב. משהו שמובנה בו כל כך הרבה שנים, שאפילו חמש שנים (כמעט) במדינה נטולת מלחמות (אבל קצת אכולת טרור, למרות ש- ETA הם ילדים לעומת החברים שלנו) לא שינו כלל.

זו רק אני שמוזרה?